רגע לפני שעמית התחיל לגלגל הוא אמר לי ״שמע אחי, אתה גזור טבעי, אתה לא מעשן ובכל זאת אתה תמיד נראה מסטול״. ותוך כדי הגלגול הנונשלנטי שלו המשיך ואמר ״אתה יותר מידי פשוט לחיים האלה, ובחיים האלה אחי, הפשוט ביותר הוא המתוסבך ביותר״. כשביקשתי ממנו לתקצר לי את המאורע הוא פשוט אמר ש״לא פשוט להיות פשוט״. יכולתי להבין אותו מעט, הרי תמיד הייתי קצת שונה מאחרים. בזמן שרוב החברים שלי שפוכים על הספה אחרי כמה פאפים אני מעדיף לבלות את הלילה שלי מול הים, זה הטריפ האמיתי שלי; כשאני יוצא לטיול ארוך על החול בזמן שאני שומע את הגלים מתנפצים וברקע מתנגן באייפון wonderwall או משהו בסגנון.

אני יודע, נשמע כמו פנטזיה קיטשית מסרט רומנטי, ואם עוד לא הקאתם, חכו שתשמעו על הטעם שלי בבחורות. את ה״טומבוי״ כולכם מכירים. משהו במראה הזרוק, עם הבלנדסטון או הוואנס, ג׳ינס קרעים צמוד וחולצה עם כיתוב של להקה כזו או אחרת תמיד עשה לי את זה. האיזון בין האלטרנטיב, לפאנק רוק ולסטטיק ובן אל צריך לזכּוֹת בחורה כזו בטבעת. אני לא בחור שמתאהב בקלות, אני אפילו לא זוכר מתי בפעם אחרונה התאהבתי, אבל אני כן זוכר את הבחורה היפה ביותר שפגשתי שתואמת את כל הנכתב לעיל.

שירתנו יחד בצבא, וכשאני אומר שירתנו יחד, אני מתכוון לזה שהלשכה שלי הייתה מתקשרת לשלה לפעמים בלי סיבה בכדי לקבוע דיון לא נחוץ בתירוץ לדבר איתה או לספר לה איזו בדיחה שנונה ולשמוע את הצחוק הספק מוזר ספק חמוד שלה. רוב השיחות שלנו התקיימו בטלפון, בכל זאת, שם אני אלוף - מאחורי מכשיר שבו אף אחד לא יכול לראות אותי אני יכול להגיד כמעט הכל ולפלרטט כאילו אין מחר. כשעמית שאל אותי למה אני לא אומר לה משהו, הייתי מתרץ בזה שאני מחכה לרגע המתאים להציע לה לצאת.

לצערי היום שהשתחררה הגיע מוקדם מהצפוי, ואני פספסתי את ההזדמנות האחרונה לשבת איתה על בירה או מיץ ולראות איך הכוכבים מביעים משאלה בכל פעם שהיא מחייכת בנימוס מהבדיחות הלא מצחיקות שלי.
אף פעם לא הייתה לי בעיה להתחיל עם בחורות, אבל הקטע הוא שזה כמעט תמיד משעמם. תמיד חיכיתי לסיפור מהאגדות עם כל בחורה, וכל פעם מחדש הייתי מתאכזב.

בכל הדייטים האחרונים שלי יכולתי לדעת בעל פה מה היא תזמין כבר. אם זו מסעדה אז זה סושי צמחוני כי היא כבר חצי שנה טבעונית, ואם זה בר היא מזמינה קוקטייל מפונפן ומעמידה פנים שהיא שיכורה פיצוצים כדי שתוכל לזרוק את עצמה עליך מבלי שתשפוט אותה. אבל הכי גרוע זה הדאנס ברים. אתה לפעמים מצפה שהבחורה תזמין מרדזו במקום הקאסטיל הארור שלה אבל לא, קאסטיל תמיד מנצח. מסיבה לא ברורה מישהו במדינה הזו החליט שזה ה-משקה של הכוסיות. חלאס. והנה, שנה וחצי אחרי השחרור שלי ראיתי אותה שוב, את הבחורה מהצבא, עם חולצה של להקה שרק בודדות יכירו, ועם וואנס וג׳ינס קרעים. רוקדת באמצע מסיבת יום הולדת לחבר מאוד טוב שלי. מאוזנת בין אלטרנטיב, פאנק רוק וסטטיק ובן אל, שרה את אחד מהשירים של הצמד שמתנגן ברקע, בדיוק כמוני, וסוף סוף אחרי חצי שעה שאני מנסה לתפוס את המבט שלה, זו שמה לב אליי, ושרה לי או יחד איתי את השיר.

אחרי שהתעדכנו מעט על החיים, שאלתי אותה אם אוכל לקבל את מספר הטלפון שלה, ואמרה שכבר יש לי אותו, ואני חתיכת אידיוט ששכח. כל הזמן הזה הייתי יכול לשלוח לה הודעה. להזמין אותה לבירה או מיץ, ולהסתכל איך הכוכבים מביעים משאלה בכל פעם שהיא מחייכת בנימוס מהבדיחות הלא מצחיקות שלי. היא אמרה לי שאני מהבחורים הפשוטים האלה, שקל לראות מה עובר עליהם ברגע, ושזה מקסים בעיניה. אמרתי לה שאני הרבה יותר מתוסבך ממה שהיא חושבת, שהאנשים הכי פשוטים הם הכי מתוסבכים. ״אתה מצחיק״ אמרה. ועוד לא עשיתי כלום, אבל החיוך הכובש שלה, שהיא עצמה לעולם לא תאמין כמה בחורים הוא יכול להפיל אומר כבר הכל.

ביקשתי מהמלצר שיביא לה קאסטיל. ״אני מעדיפה מרדזו״. השיבה. חייכתי אליה, ולרגע הרגשתי שזהו זה, סוף סוף מצאתי אותה. מצד אחד לא רציתי שהערב ייגמר, מצד שני רציתי לסיים אותו בדיוק ככה; כשאני מסוחרר מהבחורה המדהימה הזו. פחדתי שככל שאדע עליה יותר אגלה שהיא בדיוק כמו כולן. כבר שבועות שהיא עדיין בראש שלי. ״אז אני לא מבין״ קטע אותי עמית, תוך כדי הפאף “אז לא שלחת לה הודעה למחרת?״ ״זה מסובך״ אמרתי לו. ״מה מסובך״ שאל. ״זה לא פשוט להיות פשוט״.

// ירין פרי

Your email was successfully saved