2014 הייתה השנה הנוראית בחיי.
״קום כבר״ אמר לי אבא, ״ראש השנה היום, לך לסופר וקנה לאמא כמה דברים, שנה טובה״.
ואני, שהתעוררתי מהצעדים הכבדים שלו במדרגות 20 שניות קודם לכן, עניתי במין עייפות לא ברורה תוך כדי משיכת השמיכה מעל ראשי:
״כן כן, ממש שנה טובה, סגור את הדלת אחריך״.

אני לא מעריץ נלהב של החג הזה, זה תמיד היה חג הנאחס שלי, (כן יש דבר כזה) תמיד יקרה לי בו משהו רע, כמו שאני אומר. ממש ״שנה טובה״.
לא עברו 10 שניות לפני שאבא פתח את הפה ואמר ״אין בעיה, לא תלך לסופר - לא תיקח את האוטו בערב״.
פתאום בכוח אימתני ולא ברור קפצתי מן המיטה במין תנועת סופרמן בלתי מנוצחת, וביקשתי את הרשימה (הארוכה) של המצרכים של אמא להיום בערב.

התארגנתי בחוסר רצון ותוך כדי פיהוק ענק יצאתי מדלת הבית והלכתי אל עבר הסופר. בעגלה הקטנה שמתי שלושה קרטוני חלב, שישיית בירות, יין, בשר, דגים, פירות, ירקות - מה לא?
אחרי שסיימתי נעמדתי בקופה בתור שלא נגמר. הקופאית המתוסכלת העבירה מוצר אחר מוצר ואמרה בצביעות שכזו עם כל לקוח ״שנה טובה״, עם חיוך מזויף, כמו רובוט שמתנהג כמו אדם שצריך מנוחה נצחית.
סיימתי עם הקניות, לקחתי את הדברים שלי בשקיות והתחלתי ללכת לכיוון הבית, ואז היא הייתה שם. הלכה מאחוריי, עם השיער החלק הזה ועם הריח הממכר שנשאר מאחוריה. היא פנתה ימינה לחניון, כנראה הלכה לאוטו, ומרוב השקיות בידיה היא לא שמה לב למדרגה שמולה - היא נפלה, וכל הביצים שבשקית נשברו על השמלה המתנפנפת והקצרה שלה.

עזבתי את השקיות שלי ורצתי לעזור לה (עם מניע נסתר כמובן). שאלתי ״את בסדר?״ תוך כדי שאני מושיט יד אחת לעזור לה לקום ובידי השניה אני מתחיל להרים לה את השקיות שנפלו.
היא הייתה מובכת כל כך, הפכה אדומה ברגע שראתה אותי, אבל מהר התעשתה ואמרה ״זה בסדר, דברים כאלה קורים״ במין קור רוח שכזה. היא לקחה את דבריה מהר מידיי, אמרה ״שנה טובה״ עם חיוך ששווה מיליון דולר למרות שמלתה המלוכלכת, ולפני שהספקתי לשאול לשמה היא ברחה, כנראה מבושה... ממש ״שנה טובה״.

חזרתי אחורה ואמרתי בשקט ״שנה טובה״ עם חצי חיוך מאולץ, כאילו אני חי בסרט. לקחתי את השקיות שלי ושבתי הביתה, העברתי את שאר היום בלראות סרטים מצוירים, ובערב רק ייחלתי שהארוחה הרועשת תיגמר ושהלחיים האדמומיות שלי מרוב כל הצביטות של הדודות יחזרו לצבען המקורי.
ממש ״שנה טובה״.

לאחר הארוחה החלטתי להשאיר את האוטו בבית ולקחת מונית, קבענו כמה חברים באיזה דאנס בר.
נפגשנו, התחבקנו, אמרנו שנה טובה ונכנסנו לבר המועדף עלינו באותן השנים, שבו המלצרים כבר הכירו אותנו בגלל הפאדיחות שהיינו עושים כל יום שלישי בערבי הקריוקי (אבל זה כבר סיפור ליום אחר).
ואנחנו שותים צ׳ייסר ראשון לחיי החברות,
וצ׳ייסר שני לחיי החופשיות, ושלישי לחיי הרווקות, ואת השישי לחיי הזוגיות,
ואת הצ׳ייסר ה10 לחיי המלצרית ואת ה11 לחיי הישבן המושלם והמעוצב שלה,
ושותים ושותים ושותים.

ואנשים באים והולכים, ואנחנו מתחילים עם כל דבר שזז, באמת, וכשאתה שיכור כל דבר זז - מהשולחן והכיסא ועד לצ׳ייסר ולבקבוק הבירה.
הבר התרוקן אט אט והחלטנו להתקפל, החג הזה הרגיש לי כמו כל סופ״ש בנאלי עם חברים.
כשיצאנו מהבר בדקתי הודעות אחרונות בתקווה למצוא הרפתקה מעניינת ללילה, ובגלל שלא שמתי לב התנגשתי במישהי ונפלתי עליה. מביך, כמו שאמרתי, ממש ״שנה טובה״.

כשהרמתי את ראשי הבחנתי בה, באותה בחורה מהבוקר.
בזמן שצחקה במבוכה חמודה שכזו, היא אמרה ״פעם שלישית גלידה״, ובעודי חצי שיכור קמתי, הושטתי לה יד ועל הדרך מלמלתי בחיוך סמוק איכשהו את המילים ״אני יותר בחור של סושי״. היא חייכה ורשמה את מספר הטלפון שלה על היד שלי, והשחילה משפט ״תהיה קצת יותר מקורי מרק סושי״. הייתי נבוך וסמוק, והיא אמרה ״תתקשר אלי״.  ״רגע אבל איך קוראים לך בכלל?״ שאלתי, והיא ענתה, ואני הוקסמתי. והיא שאלה אותי לשמי, וחייכה, ואני גם. נפרדנו לשלום.
חייכתי לי שוב, חזרתי לחברים ואחד מהם שאל מה קרה. ״שנה טובה, זה מה שקרה״.
ממש שנה טובה...

// ירין פרי

Your email was successfully saved