בואו נדבר על סופגניה.
אני מאוכזב.
כל כך חיכיתי לחג הזה, שנה שלמה חיכיתי לטעם המדהים וחסר התחליף של סופגניה עם ריבה. אבל זה הקטע, כל הסופגניות הפכו למטורפות, אפילו הפשוטות עם הריבה הפכו לריבות מטורפות עם ציפוי מעל, ואני חייב לומר שזה מבאס, כי אם כולן כאלה מטורפות, זה אומר שאין אחת שהיא המטורפת מכולן. וגם כל הקטע הזה שהקטינו את הסופגניות לגודל של מאפין שוקולד מעפן כזה ממכונות חטיפים ברכבת, חלאס. לא נרשמתי לזה.

סופגניה היא כמו בחורה, היא צריכה להיות עסיסית, שיהיה מה לתפוס, כזו שאנחנו מתחרטים עליה מאתמול בלילה ועדיין נתקשר אליה למחרת לסיבוב נוסף כי עוד לא מיצינו אותה, והגענו להבנה שרק איתה אנחנו רוצים להישאר לישון בלילה, שרק איתה אנחנו מאושרים באמת. אושר שמהול בעצב, כי היא באמת מקבלת אותנו כמו שאנחנו, עם כל השריטות ומבלי ששמנו לב התאהבנו שוב.
אופס, נסחפתי לסיפור אחר.


בקיצור, הן כל כך שונות זו מזו ועדיין הן כל כך דומות, וזה שובר לי את הלב בכל פעם מחדש - לגלות שבדרך זו או אחרת, לכל הסופגניות יש בערך את אותו הטעם. לאן הגענו? לאיזה משטר אנטיוכיסטי אכזר שבו לאף אחד כבר לא אכפת מהטעם הנרכש של סופגניית ריבה מהסופר, קיבינמט? ילדי המילניום החדש בחיים לא ידעו מזה לנסות לאכול סופגניה ענקית שמפוצצת בריבה עם צבע מאכל אדום, כשמעל יש טונה אבקת סוכר, ואז כל הסווטשירט מלא באבקה המזורגגת והריבה נשפכת כי פשוט אי אפשר להכיל את כל הריבה הזו בפה שלנו.

הם לא יבינו איך זה לחזור לאמא שתנקה אותנו רק כדי לשמוע אותה אומרת ״ירין, תתאפס על החיים שלך, אתה בן 23!״ אבל מה לעשות, כולם רוצים לחזור להיות ילדים לפעמים ומה ביקשתי, כולה שתאכילי ותנקי אותי? נשמה, עשית את זה לפחות 10 שנים מהחיים שלי, עוד יום אחד בשנה לא יהרוג אותך.
אז לסיכום, לכל השמו והרולדין והביסקוטי ולכל הבייקרי למיניהן - חלאס, אני רק רוצה טעם נוסטלגי שיחזיר אותי לכיתה ב׳, כשהמחויבות הכי גדולה שלי הייתה לחרוש על מייפל סטורי עם החברים הווירטואלים שלי. רק רציתי שיאהבו אותי, כוסאמק. ואני בכלל בחור של לביבות.

// ירין פרי

Your email was successfully saved