״רק אתה יכול לגרום לי לרדת למטה אחרי שאני כבר בפיג׳מה ופשוט לקחת אותי לעוד אחת מההרפתקאות שלך״, אמרה. ״אני צריך להספיק הכל״, השבתי. ואז היא שאלה אותי אחרי מי אני רודף כל הזמן, ועניתי שאני במרדף אחרי החיים האלה, במירוץ שלא נגמר שבסופו אני תמיד משיג את מה שאני רוצה. ״ומה אתה רוצה הפעם?״ שאלה ונראתה מפוחדת מעט. ״אותך״ עניתי בחיוך מרגיע. ״ואיך אתה יודע שזה יעבוד?״ ״אני לא יודע״ אמרתי, ״יש לזה סיכוי של 90 אחוז להיות כישלון מפואר ו-10 אחוז להיות הצלחה מסחררת״. ״ובשביל 10 אחוז שווה לנסות?״ היססה. ״גם בשביל אחוז אחד״ השבתי בביטחון.

תמיד הייתה לי חולשה לבחורות שחומות עם חיוך כובש, וכשנתקלה בי באמצע החיים בתור לסופר, הבנתי שהיא כל מה שרציתי והרבה יותר, והרגשתי שעל בחורה כזו לא מוותרים בקלות. אז לקחתי את המספר שלה, ושאלתי אותה מה הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות וכבר באותו הערב עשינו אותו, ובכל ערב מחדש לקחתי אותה להרפתקה כזו או אחרת, גרמתי לה לעוף למרחקים שלא האמינה שהיא מסוגלת.

זה נגמר ביום אחד, כשהיא החליטה שהיא צריכה מישהו שיאזן אותה. כאב לי לשמוע. סיפרתי לה שיצאתי לא מזמן ממערכת יחסים שבה האדם השני הוריד אותי כל פעם לקרקע ושאני בחור שרוצה לעוף. ״לא עדיף לאזן אחד את השניה כששנינו עפים בשמיים?״ שאלתי. היא הנהנה. אפילו שהיה לי מדהים איתה, לא יכולתי להכריח אותה להיות שלי, לא משנה כמה רציתי.

״אלו החיים״ חשבתי לעצמי, אנחנו לא יכולים לשלוט במה שאנשים מרגישים, אלא רק במה שאנחנו. וגם אם זה לא עבד, הייתה לנו סיבה להיתקל אחד בחיי השנייה, ״אין מקריות בעולם ההזוי הזה״ אמרתי לה. רק לימים הבנתי שלפעמים גם כשאנחנו לא מכוונים את עצמינו היקום מכוון אותנו, ואיכשהו הגענו לזרועות אחד של השניה, ואני חייב להגיד לכם שהזרועות שלה היו המקום המאושר בעולם. ואם יש משהו אחד שאהבתי בה יותר מכל, זה שידעה מי אני וקיבלה אותי למרות הכל, עם כל השגעונות שלי.

היא פתחה בפניי עולמות ויקומים שאני בעצמי לא חוויתי עדיין, ״הצלחת לקרוא אותי כמו שאף אחרת לא הצליחה״ לחשתי לה בפעם האחרונה שהתכרבלנו אחד בתוך השניה. היא ראתה מי אני באמת מבעד לכל המסכות האלה, וזו הסיבה שרציתי אותה יותר מכל. הבטנו אחד בשנייה מעט יותר מידי מכדי להיות רק ידידים, כי זרים התחלנו, הפכנו לידידים, אחרי זה למשהו לא ברור, וחזרנו להיות זרים. אולי היינו זרים כל הזמן, ואולי לא נהיה זרים אף פעם, ״אולי יום אחד תביני או שאני אבין ואולי את ואני נהפוך להיות אנחנו שוב״, אמרתי לה רגע לפני שברחה ממני כמו רוח סערה.

״ואם נשארת עד עכשיו, אולי גם לך יש חולשה כלפי...״ עצרתי אותה רגע לפני שסגרה אחריה את דלת הבית. זאת אומרת שכן היה בינינו משהו מיוחד, שמחתי בליבי. היא הייתה הבחורה שהיה בה הכל, ותכלס, היה בה הכל, אבל גם לא היה בה כלום. אולי זו הסיבה שהיה כיף למלא אותה. שבועות אחרי זה המשכתי להתקשר אליה, המשכנו להיפגש למרות שלא באמת רצתה, היה לי קשה לחיות בלעדיה מאז שהיא נכנסה לחיים שלי, התמכרתי אליה.

בפגישה האחרונה אמרתי לה ״את יכולה להאשים אותי? תחשבי על זה, היקום כולו נרתם לעזור לי למצוא אותך כל פעם מחדש והוא משאיר סימנים בכל מקום, אז איך אוכל שלא להתאהב בך?״
״תתכונני״, הכרזתי. יום אחד היא תקבל ממני שיחת טלפון ואני מקווה שהרבה דברים ישתנו, אני מקווה שהיא תרצה לגלות אותי מחדש, ומי ייתן ויום אחד היא תתעורר ותבין שטעתה, שלא תמצא עוד בחור כמוני.

אולי כל מה שקרה היה אמור לקרות, והיא סוף סוף תפעל כדי להשיג אותי, למרות שאני עדיין מאמין בלהשיג את הבחורה שלא רוצה אותי, להגיע לבלתי אפשרי ולעשות את הבלתי יאומן, כי רצון זה דבר שנבנה כמו אהבה, ואני יודע שלא אתן לה לעולם לוותר על עצמה לידי, אבל כן אעשה הכל כדי לגרום לה להבין שאני כל מה שהיא הפסיקה לחפש.

ולא, זה לא היה סוף העולם, רק סוף הסיפור. הפעם לא השגתי את כל מה שאני רוצה ואולי לא השגתי אותה, אבל השגתי דבר חשוב לא פחות, השגתי את עצמי במירוץ של החיים האלה. ואמנם לא קיבלתי את ההצלחה המסחררת, אבל לפחות יצאתי עם כישלון מפואר, כי גם בשביל אחוז אחד היה שווה לנסות. ובינינו, איזה וואחד כישלון.

// ירין פרי

Your email was successfully saved