10.7,  אם אתם קוראים את זה, זה אומר שאתמול חגגתי את יום הולדתי ה-23.

01

בשנה שעברה, כשחגגתי, בדיוק קניתי לעצמי ליום הולדת, אופניים חשמליים לעבודה שבדיוק פוטרתי ממנה. והנה עברה שנה, במפתיע עדיין יש לי את האופניים והם נהדרים, אבל שוב אני מוצאת את עצמי בדיוק מסיימת עבודה, רק שהפעם מרצוני.

אני לא אספר על יום ההולדת ה-23 שלי, כי כשכתבתי את הפוסט הזה היה יום שלישי ואני לא יודעת מה יקרה מחרתיים, למרות כל הכישורים המדהימים בהם ניחנתי, לדוגמה - להיות אלרגית לקרם הגנה, לדפוק את הזרת של הרגל בכל שולחן סורר ולאכול מילקי כל בוקר בלי להקיא, אני עדיין לא מצליחה לחזות את העתיד. אז אני לא יודעת אם מדינת ישראל עוד תעמוד כ"צוק איתן" אחרי יום שלישי. אבל, במקרה וסוף העולם לא הגיע והצלחתי להגיע לגיל 23, ואתם הצלחתם להגיע אל סוף השבוע, אז הנה כמה דברים על ימי הולדת ולמה זה בסדר לא לאהוב אותם:

אז אני עוד בגיל שזה כאילו לגיטימי לאהוב ימי הולדת ולא לפחד מזִקנה ומשאלות קיומיות כמו מה אני אעשה בעתיד, מה יהיה עם המדינה, האם אי פעם יגמרו לי נושאי השיחה עם אנשים ואני אצטרך לדבר איתם על מזג האוויר (שזה יהיה נורא, כי כמה פעמים בשיחה אפשר להגיד שנורא חם היום עד שמישהו יגיד "כמה חם היה?!" רק כדי שלשנינו לא תהיה תשובה ואז תהיה שתיקה מביכה). אני לא ממש אוהבת ימי הולדת. לדעתי אהבתי אותם עד גיל 18.

אנקדוטה מעניינת עלי – מאז יום הולדת 18 עדיין לא השתמשתי בכל הזכויות החדשות שהגיל הזה הקנה לי, כמו כן יש מצב שהלוק הויזואלי שלי קפא בסביבות גיל 16 ולכן זה כנראה השפיע.

אני חושבת שביום ההולדת חתן או כלת יום ההולדת צריכים פשוט להרגיש מיוחדים ולהתעטף במגן היום הולדת הקסום אותו אף אחד לא יכול לשבור. אותו מגן שמחייב אנשים להתייחס אליכם כמו כלה או חתן ולהיות סופר נחמדים, המגן האולטימטיבי והבלתי שביר! חוץ מאם חתן או כלת יום ההולדת נמצאים בדרום ואז זה סיפור אחר לגמרי. אחרי כמה שנים, "המגן" הזה נעלם ואנשים שוכחים שהם צריכים להיות נחמדים אליך והיום הולדת מגיע רק כדי להזכיר לך - היי, נולדת, זה היה דרך המקום המיוחד הזה של אמא שלך, איפה שהשמש לא מתערבת. אבל עכשיו, עכשיו את/ה זקן/ה, מזל טוב, עד 120 ומי ייתן ותזכה/י לשנה הבאה.

או במילים אחרות, אלוהים ישמור, למה שמישהו יאחל לי דבר נורא שכזה, ואיפה נרשמים למכרז הזה בו אני אמורה לזכות בו בעוד שנה של חיים כי לא הכינו אותי למציאות הזאת כמו שצריך.

02

אם זה היה תלוי בי, למרות שזה דיי תלוי, עכשיו כשאני כבר בת 23, אם תכניסו אותי למציאות האמיתית של מדינת ישראל בה נמצאים מידי יום ילדים הרבה יותר קטנים, יקרה אחד מהשניים:

1. יש מצב כי זה כבר קרה, שאני אגלה אדישות מוחלטת לכל מה שקורה, אני אראה את המצב כאילו אני לא חווה אותו כרגע וזה יראה כמו סרט שלא לוהקתי אליו ואין לי את מה שצריך כדי להיות הכוכבת בו, מקסימום החברה של הכוכב.

2. היסטריה טוטאלית. שתלווה בפציעות חמורות לכל אלו שמסביבי שיצטרכו להציל אותי.

מרשים אותי מאוד האנשים שמצליחים להתמודד עם המציאות האמיתית, כי כרגע אזור השרון שבו אני מתקיימת אפילו לא חושב על למצמץ לכיוון. למרות שחוויתי את מלחמת המפרץ דרך הבטן של אמא שלי וחוויתי כמה רקטות שנה שעברה כשתל אביב הפכה למוקד אמיתי, זה עדיין לא הרגיש שזה באמת קורה. הסיבה היא שפשוט כולם היו אדישים מידי.

אפרופו אדישות – הופעת הסטנדאפ האחרונה שלי!

//דניאל בוקס

Your email was successfully saved