כששואלים אותי "מה הולך איתך?" או "למה את מסננת כבר בפעם החמישית השבוע?", הדבר היחיד שאני יכולה לענות זו האמת. הדבר היחיד שאני יכולה לענות זה "הייתי עסוקה, מצטערת".
טוב, אולי זה שקר.

אני לא מרגישה צער או חרטה על זה שאני ממשיכה ללחוץ על לחצן "השתק" בפלאפון הגוסס שלי בזמן שמתקשרים אליי, אני לא מרגישה שאני צריכה לענות, למרות שאני יודעת שסביר להניח שאני צריכה.
זו כבר הפעם הרביעית שהפלאפון מצלצל עם אותו המספר על הצג ב-10 דקות האחרונות.
ייתכן שמישהו מת, או שקרה משהו נוראי אחר שמחייב אותי לבדוק מה כל הלחץ, אבל אני פשוט דוחפת את הפלאפון אל מתחת לכרית וממשיכה לזפזפ בערוצים שבטלוויזיה.

לפעמים תופסים אותי לא מוכנה;
כשאין לי אף תירוץ לשלוף מהשרוול ללמה אני ממש לא יכולה להיפגש, אני נלחמת בעצמי להפסיק לחפש סיבות למה לא, אבל אז אני לא מוצאת סיבות למה כן.
זה גלגל כזה שאני תקועה בו כבר כמעט שנה, אבא.
גם ההוא הלך בדרך כל כך מכוערת והשאיר שובל ענק של שנאה עצמית ושל וויתור.

אני לא מדוכאת אבא - אני פשוט אף פעם לא שמחה; אני עצובה כשאני בהכרה מלאה, והעצב הופך לאדישות כשאני מוצאת דרך לנתב את המודעות אל הלא נודע. אני מוצאת דרך להעיף דרך האף את מה שאני לא רוצה להרגיש, אני נופלת חזק כשאני נוחתת בחזרה ואף אחד לא שם כדי לתפוס אותי.

אבא, הייתי צריכה לצפות לכל הדברים האלו כשצפיתי בך מהצד -
עושה תנועות כאלו אגרסיביות עם הידיים לכיוון אמא, בזמן שהיא נדחקת לפינה,
ושעה לאחר מכן מדחיקה כל מה שקרה, בתקווה שלא תמשיך לסיבוב הבא.
אבא, שלא תבין לא נכון; אני לא מאשימה אותך שהפכתי לאדם שאני היום,
הרסתי ובניתי בעצמי כל חלק וחלק ממני, אך מה שכן - אני מדי פעם מתפללת שיום אחד תבין, אתה זה שניפץ אותי מלכתחילה.

הייתי צריכה דמות אב, וכל מה שסיפקת לי זו דמות של אפס שבורח כשקשה לו, בלי לתהות לגביי ההשלכות ומה שאתה משאיר מאחורייך.
אני מניחה שאם היית נשאר, אולי גם לא הייתי מחכה עד הצלצול השמיני כדי לענות, היה יותר קל לחדור את הבונקר שבניתי סביבי. אולי, אבל רק אולי - לא הייתי נמשכת רק לגברים שעתידיים לעזוב אותי כשקשה.

// לורן רובין
 

Your email was successfully saved