לקראת חודש תשרי סידרתי וניקיתי יפה את הדירה, קפצתי להסתפר, ביקרתי אצל שיננית ואפילו קניתי זוג נעליים. בנות קונות נעליים פעם בשבוע בערך, אני אולי פעם בשנה. אחרי כל ההכנות האלה וההתחדשות החיצונית הגיע הזמן לעשות אצלי סדר פנימי, כזה שנהוג לעשות ביום כיפור. מבחינתי כל יום אפשר לעשות חשבון נפש אבל בכיפור יש הזדמנות מצויינת לעשות "קאט", לבחון היטב את החיים ולהתרכז בחסות האווירה השקטה. את הבוקר שלפני הצום פתחתי עם צפייה בתוכנית לרגל 40 שנה למלחמת יום כיפור. זה היה חשוב, עצוב ומעניין. פ

תאום קלטתי שאני לא יודע הרבה על המלחמה שנחשבת לקשה ביותר בתולדות ישראל, כזו שמהדהדת עד היום. "נזכור את יפי הבלורית והתואר". יצאתי לקניות וכיכר דיזנגוף הייתה עירומה מאנשים כמעט כליל, מחזה מוזר ליום שישי. החלטתי שאת כיפור הזה אני עובר לראשונה בחיי לבד, ביני לבין עצמי, בין אדם למקום. הכנתי ארוחה מפסקת ושקעתי לתוך ספר. יצאתי למרפסת לספוג את אווירת כיפור, שקט מופתי, אלא שצלצול ושיחת טלפון ברחוב הפרו את השקט. "טוב, רק התחיל כיפור, לא נורא", ניסיתי לשכנע את עצמי אבל ידעתי שבירושלים זה לא היה קורה.

בסביבות שמונה וחצי בערב שוב הופר השקט והפעם לחצי שעה לפחות. מתוך המרכז לקבלה הנמצא עשרות מטרים מהדירה החלו לצאת קולות רמים של שירה ושל תיפוף על השולחנות. כזה מטרד לא חוויתי הרבה זמן, דווקא ממקום שמזוהה עם היהדות והמסורת. מה קרה? מלחמה? מישהו מתחתן? זה לא תאם את אווירת כיפור הרצינית, העצובה והשקטה בה הייתי שרוי. בירושלים זה לא היה קורה. אם הייתי מוציא שיחת טלפון אולי הייתי מתקשר למשטרה להתלונן? נרדמתי לפני עשר וזה כנראה לא קרה לי שנים.

בבוקר התעוררתי לאווירת שקט ורצינות (בלי עצב בשעה טובה), קראתי מלא וגם שקעתי למחשבות, למשל על בריאות הגוף, בריאות הנפש, זוגיות, אהבה וקריירה. שאלתי את עצמי שאלות כגון: האם עד היום הגשמתי מספיק חלומות? האם באמת נתתי צ'אנס לנשים שנכנסו לחיי? האם אני צריך לקבל החלטות יותר עם הלב ופחות עם הראש? האם במהלך חיי ניסיתי לצאת בסדר עם כולם וקצת שכחתי לצאת בסדר עם עצמי, עם האמת שלי? כמה מפירות דימיוני באמת תורגמו למעשים? במהלך חיי תמיד ראיתי את עצמי אחד שמסוגל לחשוב מחוץ לקופסה אלא שבמבחן התוצאה לא חייתי הרבה מחוץ לקופסה אלא בעיקר חשבתי מחוצה לה.

מסלול חיי הסכמטי כל כך בנאלי על הנייר: בית ספר, צבא, טיול אחרי צבא, תואר ראשון, תואר שני, עבודה. האם צעדיי היו תמיד פועל יוצא של הרצונות שלי או שנסחפתי בזרמי החברה? זה מורכב לא רק משחור ולבן והתשובות כנראה באמצע. לגבי השפעת החברה אני יצור חברתי ומקווה להישאר כזה תמיד. לדוגמא, יכולתי לפתוח בלוג על שמי ולכתוב רק שם אבל העדפתי להצטרף לקהילת "מה וזה" כי אני, כמו רבים, רוצה להשתייך למשהו שהוא גדול ממני, שהסכום הכולל גדול מסך חלקיו. את השעה האחרונה של הצום חוויתי על חופו של המקווה הגדול בישראל, הים התיכון. שעת שקיעה בים, אפילו ביום כיפור לא תמצאו את זה בירושלים. את הצום שברתי עם ספל תה ועוגיות לפני שתקפתי את שאר המזון, על רקע מוזיקה אהובה. כיפור הזה עשה לי טוב, מקווה שגם לכם. בערב יצאתי לפגוש ציביליזציה, "בין אדם לאדם". שעתיים אחרי ברחובות תל אביב ולא תוכלו לנחש שבדיוק הסתיים כיפור.

IMG_1293

// יונתן קישקה

Your email was successfully saved