תחילת נובמבר, ולמרות כל הגשם והסערה של השבוע האחרון, הצלחנו לתפוס מזג אוויר מושלם לטיול בטוסקנה. ה-Golden Hour נמצאת בעיצומה, ואני נהנת לי מרביצה על הדשא בפיאצה דל מיראקולה (ניסים), ואשכרה צופה באחד מפלאי התבל. אני לוקחת נשימה עמוקה, נושמת לתוכי את צלילי הפעמון העתיק ובקושי שמה לב להמולה שקורית סביבי.

אינסוף תיירים מנסים לתפוס את התמונה המסורתית ולהחזיק את המגדל, ואני ברגע של שקט פנימי בתוך הסערה. רגע של הרהורים והפנמה, רגע של אושר מתוק שגורם לי פשוט לחייך ולהרגיש הכי ברת מזל בעולם. המגדל הנטוי עוצר נשימה, בנייתו נמשכה כמאתיים שנה, שכן הוא החל לנטות כבר במהלך הבניה, מה שגרם לעיכובים. השיפוע נגרם על ידי הקרקע שאינה יציבה, ואינה מתאימה למבנים כה גבוהים.

אני שוקעת בהרהורים, לא פלא שהמגדל נטוי, אם הקרקע אינה יציבה ואינה מתאימה. כמה פעמים ניסיתי בעצמי לבנות וליצור דברים שאינם מתאימים, והם יצאו עקומים, כושלים. דרוש זמן ומאמץ בכדי להבין האם הקרקע מתאימה ויציבה דיה. לפעמים צריך לנסות כמה פעמים, עד שמוצאים את המקום האולטימטיבי. המחשבות שלי נקטעות על ידי ילד רץ ומשתולל, הוא מחייך אלי בעיניים גדולות, ושואג במעין קריאות של אושר.

כמה פשטות, כנות ואותנטיות טמונה בילדים קטנים. אינם מפחדים לעשות מה שבא להם, אינם חוששים, שמא הם לא יצליחו, או יביכו את עצמם. לאן נעלמת האותנטיות שלנו, שהופכת לאוטומט שרק מגביל אותנו. למה המגדל הנטוי נחשב לעקום? ולמה משהו נטוי נתפס בעיננו כלא מושלם, לא שלם? אני מטה את ראשי מעט ימינה, ולפתע המגדל נראה ישר לגמרי בעיני. אני מבינה שוב, שזה רק עניין של פרספקטיבה, מהיכן להסתכל, איזו זווית לבחור. לבחור.

בחירה. ככל שעובר הזמן אני מגיעה שוב ושוב לתובנה שהכל פשוט עניין של בחירה. איך אותה החוויה יכולה להתפס על ידי שני אנשים בצורה שונה לגמרי, ואיך תמיד יש לי את האפשרות לבחור באפשרות החיובית, שתוביל אותי לתוצאות רצויות והצלחות. המגדל הנטוי של פיזה בכלל לא נטוי בעיני, הוא שלם ומושלם מבחינתי, בדיוק כפי שהוא. כך גם אני בוחרת להסתכל על החיים שלי, על עצמי. אני לא מושלמת, יש לי רק גומה אחת, השיער שלי מסתדר רק בימים מסוימים, חסרים לי כמה סנטימטרים ויש כמה קילוגרמים עודפים.

אבל אתם יודעים מה? זה לא מעניין אותי. למדתי לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי בדיוק כפי שאני, גם כשאני עצבנית וחסרת סבלנות, גם כשאני עייפה או לחוצה, כי זאת מי אני. זה חלק ממני, וזה בסדר. אולי לאנשים אחרים זה לפעמים נראה עקום, אבל בעיני זה שלם ומושלם. הייתי מתקנת את שמו למגדל המושלם של פיזה.

// ליאורה ברלו

Your email was successfully saved