סוף אוגוסט, האוויר החם והעומד מתחיל להיות קצת פחות חם, ולצאת מהבית באמצע היום הופכת לפעילות לגיטימית.
אומרים ששנה א׳ הכי קשה, בדיעבד שנה ב׳ אוכלת אותה בלי מלח. הרגשתי שכל מה שמתחשק לי זה לארוז את עצמי לתוך מוצ׳ילה ולעוף מכאן, וכמה שיותר רחוק. 

בשישי בצהריים הציונים המיוחלים והמיוזעים הגיעו סופסוף, אושר קוסמי מפעפע באוויר, ומיד אחרי שסגרתי את חלונית הציונים פתחתי חלון נסתר וסגרתי טיסה לקולומביה, איפה שכנראה השארתי את הלב שלי בטיול הגדול. 
אימא שלי חשבה שהשתגעתי, בחורה צעירה לבד לקולומביה, בירת הסמים, ה׳ ישמור. 

ארבעה ימים מאוחר יותר, מצאתי את עצמי על מונית שירות לנתב״ג, מחייכת מאוזן לאוזן ומתאפקת שלא לרקוד בהגזמה לצלילי צ׳או, שהפך לשיר הנושא של הטיול מבחינתי. תוהה עד כמה אני נראית משוגעת בעיני הנוסעים, ואם הייתי נראית להם קצת יותר נורמלית לו היו יודעים מה עובר בראשי כרגע. 

מדמיינת לעצמי חופי טורקיז קריביים בהם אספוג וויטמין די ואשקע בספר טיפשי, נופי ג׳ונגל לחים ומרתקים, ערים דרום אמריקאיות קלאסיות, שווקים צבעוניים ומוכרי רחוב שמוכרים כל דבר שיעלה על רוחי. 
מדמיינת את הדמויות המפוקפקות שאפגוש, את האנשים שיהפכו לאגדה מאיזה סיפור משוגע, ואת אלו שיהפכו לחברי נפש שלא ברור לי איך לא הכרנו כל החיים. 

המאכלים שאטעם, ארפס, טאמאל קון צ׳וקולטה, ואגוארדיאנטה, שמות שרק אחרי הטיול יקבלו משמעות. כמויות הקוקוס והאננס שישחטו בגללי, צלילי הרגאטון והסלסה שיאפשרו לי לענטז כמו שאני אוהבת, בלי מתקפה של מבטי זילות וזלזול ישראליים.

מחכה כבר לשלוף את הריש המתגלגלת שלי בכל הזדמנות של שיחה בספרדית, לעשות רושם שאני ארגנטינאית או ספרדייה, או בכלל לדבר בגרמנית, ושאף ישראלי לא ידע שגם עברית אני מבינה.
התחושה הנעימה והמדאיגה כאחד, שאני לא יודעת היכן אשן הלילה, ומה אעשה יום למחרת. התשוקה לחוות, לטייל, לראות, לטעום, להרגיש, לנסות. פשוט כי אפשר.

אני נשלפת באגרסיביות מחלומותיי בהקיץ. הגענו לנתב״ג, הנוסעים מתחילים לשלם לנהג ולרדת מהמונית, ואני מרשה לעצמי לחטוף עוד רגע קטן של דמיון, לפני שהטירוף האמיתי יתחיל.

החוויות שעברתי באותו קיץ, ילוו אותי כנראה כל החיים. החל מלהתארח אצל דיאגו ואשתו בבונדה, לחזור לטגנגה ולהכיר את תאומת נפשי הקטנה, זריחות ושינה על ערסלים בפארק טיירונה, להיעקץ על ידי חיה לא ברורה ולחוות התקף פאניקה קל, לנסוע עם אלחנדרו על מוטוטקסי לעיירה של אינדיחינס ולפגוש פוקהונטסים אמיתיים. 

לצאת להרפתקה בלה גואחירה, הנקודה הצפונית ביותר ביבשת, יחד עם שני גרמנים, בריטי, מרוקאי (אסלי, מקאסה בלנקה) וקרואטית, שמאוחר יותר תתגלה כחברת נפש ותבוא לבקר בארץ. 

לשוטט ברחובות קרטחנה הצבעונית, לחוות שוד במועדון קולומביאני. לברוח לימי צ׳יל באיסלה גרנדה, שיתבררו כפחות צ׳יל ויותר אשקן, כמעט להיחטף על ידי בני נוער מקומיים, לרקוד על שולחנות במים במסיבה פרטית עם שתי וונצואלניות ובחור מהרפובליקה, לצלול שיכורה עם פלאנקטונים זוהרים בחושך ולקנח ברומן סוער עם יונתן הקולומביאני בהוסטל פרדיסו, שבהחלט היה גן עדן. 

לדעת שאין סוף באמת, זו רק הנקודה בה אפסיק לספר את הסיפור. 
הסיפור שאינו נגמר, שתמיד יהיו בו תפניות חדות ומפתיעות בעלילה, סיפור החיים. 

שלא נפסיק לחלום ולהגשים, כי הלב שלנו יודע הכי טוב מה הוא רוצה וצריך. 
חזרתי מקולומביה עם הלב הנשכח, שהספיק להתרפא מחבטות העבר והגיע מוכן לספוג מחדש. לב חופשי.

// ליאורה ברלו

Your email was successfully saved