ערה? 

כן, אני ערה
וגם נפשי איתי
המודעות מחלחלת
המחשבות כאיילות מדלגות
הרי שאי אפשר להתהלך בעולמנו בעיניים עצומות, עצובות
אלא פתוחות לרווחה, סקרניות, חוות ורעבות
אז כן, אני ערה
וככל הנראה גם אמשיך כך להיות.

4:20
כן, זו שעה נהדרת. בוהה בפלאפון. המוח רץ כבורח מהמחשבות. הראש קצת כואב. "זה כבר נהיה הרגל" אני אומרת לעצמי. כשאתה אדם הפוך גם השעות מתהפכות לך, חלקכם בטח יודעים והחלק שלא כבר מזמן ישן. כבר בימי בית הספר הייתי נרדמת מאוד מאוחר. המוח שלי מאוד פעיל, ההיפראקטיביות שלי מאוד חסרת מנוחה. תמיד יש על מה לחשוב ומה לעשות. אפילו בחלומות, עד שאני כבר נרדמת. 

4:30
לא סתם אני עובדת בחיי הלילה כברמנית כבר כמעט ארבע שנים, חוץ מאהבתי הרבה למקצוע וכן- גם לאלכוהול. חנונית של אלכוהול. המקצוע הזה פשוט מצא אותי כשהלכתי בטעות אחרי השחרור לעשות קורס ברמנים מוזל. ואז בום, התאהבתי, פשוט ככה. לא ייאומן כמה מרותקת הייתי להסברים, הלוואי שגם בחלק מההרצאות הייתי ככה קשובה. ואפילו לא נגעתי בריטלין, מה שאני לוקחת כבר מכיתה ט.'
 
בתמונה: העבודה הראשונה שלי כברמנית במועדון הסלסה מאמא אפריקה, קוסקו, פרו.

4:40
חזרנו למיטה, קשב וריכוז זוכרים? מתמקדת. נושמת עמוק. חושבת לעצמי על כל המשימות שיושבות לי על הראש ומריצה אותן כמו פופקורן בקולנוע - כמה בבת אחת, מהר. אני לא קובעת דברים בבוקר כמעט אף פעם. אני לא עונה לטלפונים בבוקר. אני לא אדם של בוקר, למרות שלפעמים הסתכלתי על אלו שכן ואמרתי לעצמי איזה קורנים ומאושרים הם כשהם קמים לראות את הזריחה.. אני בזריחה רק נרדמת. בעיניי "בוקר" זה 11 ולא לפני. אם קמתי על הצד הנחמד אז 10:30 זה גם בסדר, אבל אני לא מוכנה להתגמש על פחות.
בתמונה: זריחה בחאן השיירות, במסגרת תגלית ארגנטינה-מוזיקאים

4:50
אני זוכרת שבאתי באיחור לאיזו הרצאה, חצי מהדברים שרציתי להתארגן עליהם בבוקר לא הספקתי - שוב נופלת ללקנות אוכל בקפיטריה, כי למי היה זמן לתכנן את הסנדוויץ' שבקושי תכננתי, מה אני לובשת היום או אפילו ברמה הפשוטה יותר - איך קוראים לי.

ואז, בזמן שאני מדדה לי במריחות לכיסא הרחוק ביותר מהחפירות על הבוקר באוזניי, חברה לכיתה זורקת לי "תחייכי!". תחייכי היא אומרת לי! סיננתי "אין לי כוח" והמשכתי לכיסא. למה?? למה שאחייך?? אני עוד י ש נ ה בכלל וכל זה חלום. אני לא מסוגלת לבצע אפילו חצי עיקום של הפה, על מה את מדברת. זה גם לא יהיה אמיתי אם אני אחייך עכשיו כי מה הקשר?! לא רוצה לחייך! לא בא לי לחייך! זה לא מה שאני מרגישה כרגע בכלל, אפילו לא קרוב! 

ולימדו אותנו שאנחנו צריכות להיות נסיכות נחמדות תמיד (אבל אשמור את הפמיניזם בקטנה שלי לפוסט אחר). אני אוהבת להיות אמיתית, לא רוצה לחייך כשזה לא בא מהלב. תקראו לי נתקעת כי בחרתי להיתקע על האמירה הזו. תקראו לי שקופה כי רואים עליי את כל תחושותיי - אבל זה מה יש בייבז.This is what you get . אני אוהבת להיות מחוברת לרגשותיי הכנים, ממש כמו בשירים שאני כותבת.

אז 5:00.
אני עמוק בפוך שמכסה אותי עד האף כולל בקור של הצפון. חושבת על מחר. חושבת על הרגלי השינה שלי ועל הרגלים נוספים. תמיד כשאני מנסה לשנות הרגלים אני חוזרת חזרה לdark side  כמו חלשת אופי, נכנעת לאיד ולסיפוקים הרגעיים. לפעמים אני מפרגנת לעצמי כי "למה לא, תהני, חיים פעם אחת ואת מחליטה, אני מחליטה". כל המחליטה עשו לי חשק לחליטת תה טובה כזו של בית. הו הבית. השלווה. מרגישה את המחשבות מטיילות לבית, נרגעת. העיניים לאט לאט נעצמות. עוד יום של קסם נגמר..מחכה לראות מה יביא איתו המחר.

  בתמונה: מינימי מחופשת לנסיכת לילה ומנופפת לכם לשלום

// ליאור לוסי אמדו

 

Your email was successfully saved