סרט
וכך, אחת לחודש
הייתה הולכת לה לסרט
לבדה
עם פופקורן גדול וקולה
ויושבת
כמעט לבד באולם כולו
בשעות הצהריים
צוחקת מכל הלב
נהנית עם עצמה
במסיבה בתוך ראשה
כי מה צריך עוד בעולם הזה
מעבר לחיוך?
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by 𝕃𝕚𝕠𝕣《𝕃𝕦𝕔𝕪》𝔸𝕞𝕒𝕕𝕠 (@itslucyland) on


תמיד רציתי להיות חלק מחבורה. רציתי למצוא את האנשים שאיתם אוכל לעשות כל מיני דברים כיפים ומשוגעים שעולים לי לראש ושהם אשכרה יזרמו איתי. זה קרה לי במהלך החיים, אבל רק לתקופות. חיפשתי משהו שיחזיק שנים וירגיש בית. אך עם כל המעברים ממקום למקום שאני מאוד אוהבת, אני מניחה שלא נשארתי לאורך זמן במקום כדי שאבנה קבוצה של "חבורה מהילדות" כזאת.

תמיד חלמתי להיות בחבורה כזאת כמו ב"Friends", "איך פגשתי את אימא" או "שנות ה-70". הם כאלה מגניבים, וכיף ומצחיק להם. והם משפחה! תמיד תהיתי איך זה היה מרגיש אם הייתה לי חבורת בנות נשיות כאלה, שתמיד יחד ונוסעות לחו"ל, ויוצאות למסיבות, לפסטיבלים, לטיולים... שנמצאות בקשר יום יומי כזה ועושות הכל יחד כמו אחיות. אבל זו אף פעם לא הייתה מי שאני, ונפגעתי בעבר הרבה מחברות.

תמיד איכשהו הייתי קצת בכל חבורה, עם רגל אחת בפנים. אבל אף פעם לא עם שתיהן. אף פעם לא לגמרי. אני זוכרת את עצמי כנערה כמהה הרבה פעמים להבנה חברתית, ומסתובבת בתחושה שלרוב לא מבינים אותי ולא יודעים איך לאכול אותי. וגם אני לא ממש ידעתי לאכול אחרים, ולא הבנתי סיטואציות מסוימות. מה שמצחיק הוא שהיום אפשר לדבר עם אנשים על זה והם יזדהו איתך, למרות שרובנו פשוט שומרים את התחושות האלה בתוכנו כי אנחנו מתביישים להודות שלפעמים אנחנו פשוט לבד, אבל אני מאמינה שאם היינו משוחחים על זה, בטח היו קמים אחרים שמזדהים ואומרים "יה, איזה קטע, גם אני". Just a hunch. נראה לי שזה הזמן להקים אפליקציית היכרות לחברים שבחיפוש תהיה אפשרות לסנן לפי כל מיני פרמטרים כמו תחומי עניין משותפים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by 𝕃𝕚𝕠𝕣《𝕃𝕦𝕔𝕪》𝔸𝕞𝕒𝕕𝕠 (@itslucyland) on


אני תוהה אם יש אנשים שהובכו מזה שאני ניגשת ומדברת איתם, כי אני לא מספיק "מקובלת". מצד שני, הייתה אפילו מישהי ש"השתמשה" בי כדי להיות בת זוג של ידיד טוב שלי מהעבר. כדי לברר עליו דברים היא הייתה לוקחת אותי למקום מרוחק בבניין חטיבת הביניים ויושבת איתי שם לבד כדי לגרום לי להרגיש שהיא חברה שלי, אבל בעצם רק הייתה לה מטרה והיא הייתה הידיד. אני יודעת שבימים טובים יותר מבחינה חברתית קרו כמה פעמים שבהן קצת הובכתי כשניגשו אליי אנשים שהם לא רגילים ושאני לא ממש מכירה והתחילו לשוחח איתי, חיפשו בעיניי תקווה, זיק של נחמדות. אני מצטערת על זה, היום זה נראה לי כזה שטחי, כי כולנו קצת מוזרים. חשוב להסתכל על כולם כאחד, כשווים, בגובה העיניים. אבל זו הייתה תקופה אחרת פעם, עוד לפני שכל הערכים הללו היו שגרה, ועדיין יש עבודה לפנינו בנושא.

זה די מצחיק שעברתי כל כך הרבה מאז ואני במקום אחר מבחינת התחושה האישית - פחות דופקת חשבון, יותר בשלי ונהנית מהלבד ומעריכה אותו (גם פעם הערכתי אבל היום ביותר בגרות ושלמות), ועדיין הילדה שבי עם הברק בעיניים תוהה לה על חייה החברתיים כיום.

// ליאור לוסי אמדו

Your email was successfully saved