כשהייתי קטנה הייתי בוכה כשהראו לי תמונות מהחתונה של ההורים שלי. בראש שלי הם היו אנשים בוגרים שהתחתנו, הביאו ילדים והשלב הבא הוא כמו של כל גיבור טרגי (נו, אתם יודעים למה אני מתכוונת). זה היה נראה לי מסלול מאוד ברור, שאין בו חריגות, וזה מהלך החיים. בעצם, הייתי בוכה כי לא הייתי רוצה להתבגר, כי לא הייתי רוצה למות. חיים בוגרים היו משולים אצלי למוות. ממש ככה. לקח לי כמה שנים להשתחרר מהמחשבה הזו ולהבין שיש עוד הרבה מאוד שנים באמצע.

אתמול ביקשו ממני לשלוח קורות חיים. קורות חיים של אנשים בוגרים בשביל לנסות להתקבל ל"עבודה של בוגרים". פתאום, הרגשתי את הפחד זוחל לי במעלה הגרון ואת הילדה הקטנה משתלטת עליי ומנסה למנוע ממני לעשות את זה. לרגע יכולתי להרגיש את הדמעות יושבות על קצה הריסים שלי, נאחזות חזק כדי לא ליפול ולהסגיר את הפחד. בראש רצו לי כל כך הרבה מחשבות - "עבודה של גדולים? אני? אבל אני ילדה קטנה עדיין, מה אני מבינה בזה. מה אם אהיה ממש גרועה? אם אני אלחץ?"
באמת באותו רגע אמרתי לעצמי שאולי אני צריכה לוותר, אולי זה לא הזמן שלי עוד להתחיל את החיים הבוגרים שלי.

אחרי כמה דקות ארוכות של שכנוע עצמי, בו אמרתי לעצמי שאני לא יכולה וזה ממש לא הזמן, נזכרתי. נזכרתי שאני בת 23, רק שנה צעירה יותר משהייתה אמא שלי כשהתחתנה ושלוש שנים לפני שהיא ילדה אותי. נזכרתי שאני תכף מסיימת תואר ראשון, ממש כמו שאמא שלי סיימה, ושהיא ישר התחילה לעבוד ב"עבודה של בוגרים". נזכרתי שגם עכשיו אני מרוויחה שכר מינימום ואם אהיה גרועה אני כנראה אמשיך להרוויח את זה, לכן אין לי מה להפסיד.

נזכרתי שאני כבר לא אותה ילדה קטנה שפחדה פעם להתבגר, היום אני יודעת שהפחדים שלי הם מיותרים ובעיקר יעכבו אותי בחיים. בעיקר נזכרתי שאני כבר בוגרת, כבר הייתי "מורה לריקוד" של ילדות, כבר הייתי "כוריאוגרפית" של מופע סיום בית ספרי, כבר הייתי "מנהלת משמרת" במסעדה, כבר בחרתי לעצמי "שינוי קריירה" והפכתי להיות דיילת אוויר. באותה שנייה, הבנתי שכבר התבגרתי בעבר, ובעצם, אני כבר בוגרת, והילדה הקטנה הזו, פשוט נלחצה מהבקשה "לשלוח קורות חיים".

אז הסברתי לה שזה רק דף שמסכם כל מה שעשיתי עד עכשיו ומאפשר לי להוסיף דברים לאורך הדרך, כמו יומן מסע, ולא צריך להילחץ ממנו. במיוחד עכשיו כשאני כבר בוגרת, זה כמו לוח שיגרום לי לזכור דברים כשהזיכרון שלי ישכח מהם.
הילדה הקטנה הבינה, נרגעה והתחילה להיעלם. צעקתי לה מרחוק שתמשיך לצוץ לפעמים, כי גם אנשים בוגרים יכולים להיות לפעמים ילדים.

// ליאור שריון

Your email was successfully saved