נסעתי בכביש מרעננה לפתח תקווה ואיחרתי לעבודה. המחשבות רצו לי בראש כמו חיילים במסע כומתה, והוואטסאפ לא הפסיק להתריע: עוד הודעה ועוד הודעה. הייתי רעבה ובכלל לא היה לי מתאים לצאת מהבית עכשיו, אותו השארתי בבלגן של חצאי דברים שהתחלתי ולא סיימתי. אימא בדיוק התקשרה. לחצתי על "סנד" והקול שלה נשמע במערכת הרדיו, דרך כבל USB המחובר אליה. גם לה היה משהו שצריך לטפל בו דחוף.

כל זה ואני בנסיעה. איזה זמן מונוטוני ושרוף לשווא. מתי כבר יוצא לשוק הרכב הזה שנוסע לבד? לחצתי על דוושת הגז והמחשבות תפסו עוד ועוד מנפח החלל של האוטו, בולעות אותי לעולם בעל ממד אחר משלהן. לפתע, ראיתי אור אדום של ברקס נדלק לפני. ברגע האחרון קלטתי שהכביש כבר ממש לא ריק, התנועה האטה, הרכב שלפני עצר, ואני הולכת להיכנס בו במהירות מפחידה.

לחצתי על הברקס והסטתי את ההגה שמאלה. הרכב התחיל להסתובב, כשאין לי שום שליטה עליו. כשסוף סוף נעצרתי, מצאתי את עצמי עם הפנים לכיוון התנועה. לא היה אף אחד מאחורי ומצדדי, אך הלב דפק כמו מטורף מאדרנלין. נסעתי לעבר השוליים לתפוס מחסה כדי להסדיר את הנשימה. איזו דפוקה, חשבתי לעצמי, זה היה יכול להסתיים באסון, איזו דפוקה!

"את בסדר?", אישה נחמדה צעקה לעברי מחלון של רכב אחר. "ממש הסתובבת כאן, תיזהרי, סעי בזהירות!". מלמלתי לה משהו לא ברור בזמן ששאר המכוניות צפרו לה בעצבים, כי היא האטה להן את התנועה. הידיים שלי רעדו, הלב שלי התהפך ואני די בטוחה שהמוח שלי הפך באותם רגעים למשהו במצב צבירה נוזלי. אבל בכל זאת, אי אפשר היה להישאר בשוליים לנצח (ועוד נגד כיוון התנועה...).

"3, 4, ו...", התחלתי לנסוע, חוזרת לנתיב עם ספירה שעוזרת לי להתגבר על הפחד.

"3, 4, ו...", אני משתמשת בשיטה שחברה לימדה אותי כדי להפסיק לפחד. כדי לא לתת לפחד כוח, אלא פשוט להחליט ולעשות, מבלי לחשוב יותר מידי, כי הפחד מביא איתו עוד המון מחשבות שליליות.

"3, 4, ו...", אני יוצרת לוגו משלי, מתקשרת ללקוחות, מחפשת דרך טובה להוציא חשבוניות. בונה תכנית עסקית עד השעות הקטנות של הבוקר וגורמת לעצמי להאמין בי עוד ועוד.

"3, 4, ו...", נפתרת מכל ה"לא יכולה" ו"לא טובה מספיק", מתמודדת עם הלא נודע ועם כל השאלות. עושה, פשוט עושה, כי אין בשביל מה לחכות עוד.

ובכל פעם כשאני סופרת, בכל פעם כשאני נמצאת בעשייה, אני נזכרת איזו מפלצת הייתה מולי בהתחלה, ואיך הפגתי אותה בעזרת שתי ספרות והחלטה. ובכל זאת, אולי זה טוב שהסתובבתי בכביש. כי עכשיו, עכשיו אני בטוח על הדרך הנכונה.

// ליליה אברמוב

Your email was successfully saved