כשאת בגן, ויש את הילדון ההוא, זה שאת מרגישה שהלב שלך קופץ מהמקום כשהוא מגיע, זה הקראש הראשון שלך. כשהוא חולה את נעה לך בעצבות בחצר, וכשהוא שם את תמיד משחקת איתו ב"משפחה", את האמא והוא האבא. הגננת מביטה בכם בעונג, נמסה מהחמידות, זורקת לאמך שבאה לאסוף אותך מהגן "הם חברים ממש טובים, אי אפשר להפריד אותם". נגמר הגן, מגיע בית הספר, והנה נפרדתם, ואפילו אמרת עליו ועל בני מינו בפרצוף עקום "איכס, בנים".

12509243_10154569039614298_2242005832154389469_n

בבית הספר זה כבר סיפור אחר. את שמה את ידיך על פנייך בשיעור, מציצה מבין האצבעות אל הילד ההוא שנמצא בראש סריית האהבות שלך, למרות שאת קצת יותר גבוהה ממנו והוא די מעפן בשיעורי ספורט. הוא עדיין זה שאת כותבת עליו במחברות "ל'+א'= אהבה לנצח נצחים" עם ציורי לבבות בטוש נוצצים, הוא עדיין זה שאת מתרגשת ממנו בכל בוקר שאת באה לכיתה, הוא עדיין זה שיאמר לך לבסוף "לא" כשתציעי לו חברות ותברחי הביתה בבושת פנים.

בחטיבה העניינים מתחילים להתחמם, כי חוץ מלהחזיק ידיים ולרקוד סלואו במסיבות כיתה, פתאום אפשר להתנשק וגם קצת לשלוח ידיים. אז את ב"קטע" עם ההוא שנתיים מעלייך, שלוחץ עליך קצת להוריד כבר את החולצה. את גאה בו מול כל החברות שלך, ומתנשקת איתו כמעט קרוב לשעה (גשר זה כואב). את בעננים וכותבת כל מיני משפטי אהבה דוחים בAway של האייסיקיו, עד שהוא זורק אותך כי אמרת לו שאת אוהבת אותו אחרי שבועיים, ויוצא עם חברה ממש טובה שלך.

בתיכון את נדלקת על ההוא במחששה, מתדרדרת יחד איתו למסיבות-בית-ריק מפוקפקות וחזרה בשעות לא סבירות הביתה (היי אבא, למה אתה עדיין ער? אה... בעצם קמת לעבודה). הוא זה עם הדקס בשיער וחולצות הרשת המביכות. הוא זה שיבוא איתך לנשף, יצטלם איתך בפוזות הזויות בטוקסידו ושמלה, תמונות שלאחר שנים תמצאי אצל אמא בבוידעם ותחשבי לעצמך "אוח, מה לעזאזל זה היה?"

ואז את תספרי את הימים, 19 יום ליתר דיוק. הוא יחזור מסריח ומיוזע, במדים שלא כובסו שבוע, באמצע יום שישי. ביומיים האלו את בעיקר תנסי לשמור עליו ער, חי ובועט, לפי שהוא חוזר לבסיס לעוד שלושה שבועות של געגוע. גם זה בסוף ייגמר בבכי, כשיגיע האתלט המצטיין שעושה יומיות בקריה, ועושה לך גם נעים בשיער (ובעוד מקומות).

10400745_22637329297_5072_n

ועכשיו כשאת סטודנטית, וחשבת שהתבגרת, מגיע איזה אחד שמבעיר לך אש בתחתונים. אחד שאת אומרת לעצמך "וואלה, יש מצב הוא נשאר פה לתמיד". הוא מסמס לך, ואת לו, והוא מייבש אותך שעתיים תמימות. את מחזירה לו בארבע, כי אין לו מושג עם מי יש לו עסק. אתם מייבשים אחד את השניה, את מפחדת שהוא יראה שאת בכלל רוצה. המשחק מאתגר אותך, מי שלא משתף פעולה נותר בחוץ. ואולי בדיוק בגלל זה, את שוב לבד.

לבד.

עד אותו הרגע, שמגיע בחור אחד. כזה שעוד לא היה, שמשהו בו שונה.

"מאיפה הוא נפל עלי?" את חושבת. אבל הפעם, הפעם לא אכפת לך. את מספיק שלמה עם עצמך לומר,
1237753_10152555567844298_1175003072_n

היי אתה. כן כן, אתה.

אני ממש ממש בקטע שלך.

// לילך דהן

 

 

Your email was successfully saved