לפני שנה וקצת עוד שחיתי במעמקיי אוקיינוס הרווקות, חיפשתי מישהו חמוד ושפוי שיתאים לי בין ערימת הרווקים בתל אביב והסביבה. לאחר כעשרה חודשי רווקות בהם יצאתי ללא מעט דייטים, עלתה בי הרגשה נוראית שגרמה לי לחשוב המון פעמים על הסיטואציה הלא נעימה הזו.

ההרגשה הכללית שלי הייתה שלי יש משהו שאחרים מאד חפצים בו, עושים הכל כדי להגיע אליו, ואני צריכה לשמור עליו מכל משמר. הרגשתי כאילו אני גולום משר הטבעות, והטבעת נמצאת בידיי. כולם מנסים לקחת אותה ממני, ואני נלחמת בהם בכל כוחותיי כדי לא לתת. הפכתי חשדנית, נסגרתי בפני המין הגברי שלימד אותי, פעם אחר פעם, שהם לא רואים בי שום דבר מעבר לגוף שאפשר להיכנס אליו, לפמפם קצת, לגמור ולהמשיך הלאה לכיבוש הבא.

84480c03e462f43bde957699982cc98b הטבעת אצלי

אותם גברים לאו דווקא היו גברים דוחים, לא אינטלגנטיים, או לא מתאימים לזוגיות, לפעמים הם בהחלט היו כאלה, אבל לרוב הם היו פשוט בחורים שלא ראו בי מישהי שאפשר להיות איתה בזוגיות. אז אם לא נהיה ביחד, לפחות יקחו ממני את הדבר היקר הזה שלי, ינסו בכל הכח, הכריזמה והקסם להגיע אליו, כך חשבתי. ואני, אני נסגרתי ולא נתתי, בניתי סביבי חומות ואבירים עם חניתות רק כדי שלא יתקרבו. אם רק הייתי קולטת רמז דקיק של חוסר רצינות, הייתי נעלמת.

מה שבעיקר הפריע לי בכל הסיטואציה הזו, הוא שאנחנו נמצאים במאה ה-21, האווירה אמורה להיות ליברלית, חופשית ופמינסטית לכאורה. "בחורה יכולה לעשות מה שהיא רוצה", האמנם? עדיין ההרגשה הייתה שהם "לוקחים" ואני "נותנת", שהם "נכנסים" אל הגוף שלי אבל לא אל הלב. שגם אם אני אזרום ואתן, אני ארגיש אחר כך מאד רע, כאילו להם הצליח ואני נכנעתי.

FullSizeRender

אני מכירה לא מעט בחורות שהיו שמחות להיות בזוגיות, אבל אם זה לא קורה, הן מחליטות (ובצדק, מבינה אותן) ליהנות מהדרך. הלוואי שיכולתי להרגיש כמוהן, אני רק הרגשתי מנוצלת. שמעתי מהן לא מעט פעמים, "היה לי כיף, אבל...היה נחמד אם זה היה יותר". האם גם הגבר מרגיש מנוצל בסיטואציה כזו? האם הוא מרגיש שלוקחים ממנו משהו? מרגיש שהוא נכנע? אני בספק.

אני זוכרת בבירור את ההרגשה הנוראית אחרי פגישה ידידותית עם אחד האקסים שלי. ישבנו יחד לבירה ואני הרגשתי שהנה- אחלה, את יכולה להיות בקשר ידידותי עם מישהו שפעם היה כל כך משמעותי בשבילך ולא להרגיש דבר. בסוף הפגישה הוא הציע שמדי פעם ניפגש רק כדי לשכב, ואני הזדעזעתי. הגבר היחידי שאני מכירה שבאמת אהב אותי פעם גם נפל. הוא גם רואה בי גוף ותו לא, איזו אכזבה.

בסוף מצאתי את האחד שלי, שגם הוא (כנראה) היה בדיוק כזה לבחורות אחרות. הוא ראה בי מעבר לגוף, למד להכיר אותי והשקיע מהרגע הראשון. זה גם נכון לגבי נשים, שאנחנו רואות תחילה רק גוף, רק חיצוניות עד שמתגלה כל מה שמעבר. יש עוד הרבה מה לראות מעבר לגוף שלנו, כל אחד מאיתנו הוא הרבה יותר מזה. בסופו של דבר, כולנו כאלה, מסתכלים רק על הבחוץ עד שמגיע מישהו שגורם לנו להסתכל יותר פנימה.

תעשו טובה, תנו מבט קטן אחד לשם, זה יעשה את כל ההבדל.

// לילך דהן

Your email was successfully saved