תתארו לכם את ארצות הברית הגדולה, את הקידמה וההתפתחות, המודרניזציה והאינטליגנציה, הלמידה המתמדת ותפקידי היוקרה. תתארו לכם פמיניזם נשי, נשים חזקות שמאיישות תפקידי מפתח, הרמוניה בין גברים לנשים ואפילו מעט קנאה ביניהם. תתארו לכם עולם בו נשים מנהלות קריירות מצליחות, ולצד זה מקיימות חיי משפחה וילדים. תתארו לכם מציאות.

עכשיו תנסו לדמיין שכל זה מתפוגג, ומהיום חוזרים אחורה שנים רבות. דמיינו עולם נטול זכויות, עולם בו מכתיבים לכם כי "מעתה אנחנו מתמקדים בייעוד הביולוגי של נשים, ובכך אנחנו מחזירים את המצב לקדמותו".

via GIPHY

בשנה השנייה שלי לתואר המרצה שלי עלתה על הבמה והכריזה: "אני לא נוהגת להגיד דברים כאלו, אך הפעם אחרוג ממנהגי. תראו סיפורה של שפחה".
בהתחלה הדבר היה נשמע מוזר, למה שמרצה למשפטים תמליץ על סדרה כזו, שכלל לא עוסקת בתחום הלימוד? הגיוני שתמליץ על "האישה הטובה" או אולי "Suits", כמו המרצה שלי בשנה הראשונה לתואר, סדרות שעוסקות בעולם המשפט, ולא סדרה שבה הופכת אישה בעלת תפקיד לפתע לשפחה. 

עד מהרה משפטן יבין שלא מדובר בסדרה רגילה של בתי משפט וקייסים מדופלמים, של חבר מושבעים והנאום הלוהט שהתובע או הסנגור נושא. מדובר בסדרה שממוטטת בגסות ובברוטליות את הזכויות והחובות של בני האדם. יותר נכון, היא יוצרת עולם של חובות, ללא שום זכויות בסיס עבור נשים בעולם הזה, שום תכלית מלבד הבאת ילדים. תכירו, לדבר הזה קוראים – גלעד.

נישואי להט"בים זו טומאה בגלעד, והם מוציאים את מי שחלק מהם להורג, אך אם האישה פורייה היא הופכת לכלי שימושי טוב להבאת ילדים לעולם. אם את אישה עם ילדים הם נלקחים ממך ומועברים למשפחות המיוחסות – משפחות המפקדים. אותן משפחות שמורכבות מגבר העומד בראש הבית ומשרת בצבא גלעד, אשתו העקרה, מרתה (תפקיד, לא שם של מישהי) שאחראית לתפקוד הבית, נהג, ושפחה אחת. השפחה לבושת גלימה אדומה, ונאלצת לעבור מידי חודש את "הטקס המסורתי", בכדי שיקרה נס והיא תביא שמחה ואושר למשפחה. מדובר כמובן על הבאת ילד לעולם, שיילקח ממנה ויועבר למשפחה אצלה היא מתגוררת. בתום תקופת ההנקה של הילוד השפחה תועבר למקום אחר. 

via GIPHY

חשוב לציין שכל התפקידים הללו מקבלים שמות הקושרים אותם למשפחה בה הם שוהים. השם איתו נולדו מת עם עברם. כפי שחייהם נעקרו, כך גם זהותם. אישה שהייתה מנתחת בכירה הפכה למרתה, עורכת ראשית הפכה לשפחה, דוקטור באוניברסיטה הופכת לשפחה, והרשימה עוד ארוכה.

הסדרה כולה מורכבת מפרקים מצמררים, בהם הצופים מחכים במתח לראות מה עתיד לקרות. האם ג'ון, או בשם השפחה שלה, שלפרד, תצליח לברוח מהבית הנורא? האם העולם החיצוני חזק יותר מהעולם אליו נקלעה, בו נחטפה ונעקרה מביתה? האם היא תיפגש שוב עם בעלה? מה יעלה בגורלה?

ג'ון עוברת דרך לא פשוטה, מלאת מרד וכעס, תסכול והבנה. היא מתנגדת למשטר ובכל פעם מחדש "דודה לידיה", שאחראית על השפחות, מרצה בלהט חולני לשפחות אודות תפקידן. מי שתתנגד יותר מידי תעונה בייסורים – תוצא עינה, תיחתך לשונה, תישרף ידה, יכרת לה הדגדגן. 

via GIPHY

חיפשתי חמלה לאורך הסדרה, חיפשתי לראות אושר, קצה של תקווה. לא פעם הסדרה נתנה לי משהו להיאחז בו, אך בפרק אחריו שוב המצב התדרדר. הסדרה מראה פעם אחר פעם שמהמקום הזה אי אפשר לברוח, לא משנה כמה כוח הרצון והאומץ שלך חזקים. המציאות דוחקת בך, תביני, את או שפחה או כלום ושום דבר.

עומדות בפנייך שתי אפשרויות: האחת, להתמרד ולסבול; השנייה, להפנים ולהסתגל למערכת. בעולם הקדום אליו נקלעת אין משפט, הפעם היחידה שהיה משהו דומה לכך היא אותה פעם שבה הועמד מפקד מול חבריו לצבא, והם היו צריכים להכריע מה יעלה בגורלו. מיותר לציין שבחדר השפיטה נכחו גברים בלבד, כולם בעלי תפקידים בכירים. ונשותיהן? הן עוד כלי יפה להתבונן בו, לא מעבר, גם אם קודם לכן היו מצליחות ומשפיעות.
הסדרה מתעתעת, מרגיזה, כואבת, ובעיקר מעוררת הזדהות. באיזה שהוא מקום היא מקנה את האפשרות להודות על מה שקיים היום במציאות שלנו, ולקוות בכל ליבנו שדבר כזה לעולם לא יתרחש.

via GIPHY

// לין ביצ'אצ'י
 

Your email was successfully saved