אם הייתי צריכה לתאר את החיים שלי במילה אחת, הייתי אומרת שהם עמוסים. שעות על גבי שעות בעבודה, לילות שלמים של ריקודים על הבר עד שהרגליים כואבות, בקרים מלאי הכרת תודה על הכישרון המצוין של הגוף שלי להכיל ים אלכוהול בלי הנגאובר למחרת. כבר שבעה חודשים שאני ישנה רק שנצים, אולי כי אני מפחדת לחלום. היו לי יותר מדי לילות שביליתי במיטה שלא שייכת לי עם גברים שבקושי הצלחתי לחבב. ולמען האמת, אם מישהו יבדוק את רמת ה-THC בדם שלי כנראה שידרגו אותי די קרוב לסנופ-דוג. בקיצור, רכבת הרים רצינית.

profile

מצחיק שדווקא כשאתה מרגיש על גג העולם מגיע משהו שמוריד אותך בשנייה לקרקע.
"את לא מבינה? זה חזר לך. את חולה שוב, וצריך לטפל בזה דחוף", שמעתי את קולו של אבי מהצד השני של הטלפון ופרצתי בבכי. לא בכיתי בגלל הניתוח הקרוב או הטיפולים שאצטרך לעבור לאחר מכן, בכיתי כי פחדתי שייעצרו לי החיים.

תמיד כשקורים דברים רעים אני פועלת לפי "תוכנית" שבניתי לעצמי לפני כמה שנים:

1. אסיפת מקסימום מידע על המקרה. למה זה קרה ואיך פותרים את זה הכי נכון. הפעם זה היה קל, האונקולוגית עשתה את זה בשבילי. "גוש לובולרי בגודל 2 סנטימטר מתחת לטחול. שני ממצאים בריאות בגודל שקטן יותר מחצי סנטימטר". זה מזערי, אני אנצח. נשמתי לרווחה.

2. שיתוף הסובבים אותי. כאדם חברתי ומוחצן, אני שונאת לעבור דברים לבד, טובים ורעים כאחד. ערכתי שיחה לכל אחד מהם, "אז חזר הסרטן. אבל סבבה, נחתור לרפואי, נעשה ניתוח, נעבור את זה", אמרתי בחיוך לכל אחד מהם. חלק בכו, חלק עיקמו פרצוף, אבל ידעתי שכולם יהיו שם בשבילי. עוד נקודת זכות לטובתי.

3. הומור. החל מציורים של סרטן שכיסו את כל האזור שלי במשרד, שימוש יתר באימוג'י סרטן והמון מדידות של פאות ומטפחות, למרות שיש מצב שאפילו לא אזדקק להן. סתם כי נוח יותר לחייך מאשר לבכות על דברים מסוימים. ואני לא אהיה הילדה הקטנה עם הבועת נזלת באף שבוכה כי רועי מהגן גנב לה קובייה. כוס אמא של רועי והקוביות שלו, אני לא אבכה.

פאה

4. חיזלוש מהיר. שום דבר לא יעצור את השגרה שלי. את הלילה הראשון לאחר שגיליתי שאני חולה כבר ביליתי עם הקבוע שהיה לי אז. המשכתי להגיע לעבודה, ואפילו הפכתי יעילה יותר מקודם. מי היה מאמין שסרטן יגרום לי למכור יותר. הכל בסדר, אני מקבלת הכל בחיוך.

5. השלמה והתמודדות. הבנתי שאני פשוט צריכה לשתף פעולה, ללמוד את הלקחים שלי ולומר תודה על כל מה שיש לי. אולי יכאב לי, אבל אני אעבור את זה. תמיד הייתי ווינרית וזה לא דבר שישתנה עכשיו.

"הלו? את פה?" המרדים שלי נופף בידו לעברי. אני לא יודעת למה אבל במקום לשדר רוגע הוא היה לחוץ כמו טמפון. תהיתי אם זו הפעם הראשונה שלו כי הוא הזיע יותר ממני. "אז כמה סיגריות את מעשנת ביום?" הוא שאל. "בממוצע חמישה פייסלים ביום", עניתי בחיוך במטרה להרגיע אותו.

הוא נעלם והחדר התמלא אנשים שהתעסקו עם ציוד מעניין וחיברו אותי למיליון מכשירים. פתאום מר לחץ חזר עם מסכה והניח אותה על הפנים שלי. כמה שניות אחר כך כבר רצתי בשדות וד"ר נאדו חתך לי את הגוף.

// ליעד סודאי

Your email was successfully saved