קצת אחרי שלוש לפנות בוקר היא התקשרה. אני לא מתעורר בקלות מרעשי הפלאפון אבל הפעם זה היה שונה, כאילו ציפיתי למשהו, תחושה לא מוסברת שספק אם חוותי בעבר.
"לירן, סליחה על השעה..." היא התחילה, היא לא נשמעה טוב.
"אני ממש לא מרגישה טוב, כבר מהצהריים אבל חשבתי שזה יחלוף. בכל מקרה רציתי לעדכן אותך שאמא שלי מסיעה אותי למיון" אמרה לפני שהתנצלה שוב על השעה.

מאותו רגע לא נרדמתי. אני לא בטוח עד כמה דאגתי לה כמו שמפריעה לי המחשבה שהיא בראש שלי, לירן, מה לעזאזל עכשיו? אמצע הלילה! אמרתי לעצמי והוא לא הקשיב לי. כלומר אני.
זאת הדר, פקודה שלי, בגללה השעה ארבע לפנות בוקר ואני לא ישן. כבר שנה שהיא אצלי במחלקה, עשרות פעמים אמרו לי בתקופה הזו שהיא מסתכלת עליי שונה, שיש לה לבבות בעיניים כשזה קורה. בהן צדקי שקודם לכן, כשהיא רק הגיעה, נשביתי בקסמיה. אני זוכר כל פרט מראיון ההיכרות איתה, היא מסוג האנשים שקל להעריץ את הקרקע שהם דורכים עליה. הנוכחות שלה נתנה לי תחושה כל כך בטוחה ומרגיעה, שזה מדהים כמה שזה מלחיץ.

וזהו! גם אם אתאמץ מאוד לא אבין למה דווקא היא, הרי אין לה חיוך מושלם או פנים מיוחדות שיחקקו בזיכרון, אפילו האופי שלה לא לטעמי - אבל כל זה הרגיש לי כל כך מושלם עבורי.
ואולי זה לא ראוי ולא נכון, עדיין צבא, אבל אם לא נוגעים זה בסדר, לא? אז בזמן האחרון התרחקתי מהדר וכך גם התרחקה ממני תחושת הביטחון והרוגע שריחפה מעליי שהיא בסביבה.
"תגיד הכל בסדר איתנו?" היא שאלה אותי באחד הבקרים והדליקה סיגריה. מדהים שגם הדבר המגעיל בעולם עדיין יפה לה.

שתקתי. ואולי טוב שכך, כי מילים יכולות לשקר ומבטים לא.
ובכל לילה, קצת אחרי השעה שלוש, חשבתי עליה עוד קצת ושנאתי את עצמי עוד קצת בגלל הנטייה שלי לשטויות, בגלל הפחד להודות עד כמה הריגוש עם הדר עושה לי טוב. פאקינג טוב לי איתה! אבל אין לי אומץ. כי ככה זה. אסור לי להיות מי שאני.
סביבי החלו להבחין שאני מתרחק מהדר, אז חזרתי להתנהג כרגיל כמה שיכולתי, מוטרד מאלפי מחשבות בו-זמנית. איך משתיקים את הראש הזה, איך עוצרים את הבלאגן הזה ביי, די, קצת שקט. כל הזמן מחשבות. נמאס.

בכל בוקר היא מעשנת בסמוך לפינת העישון, כזו היא - מתרחקת קצת ממה שמותר, לבושה במדים שכל כך מחמיאים לה, אין ספק שהיא מייצגת בהם את צה"ל בכבוד. באותו בוקר האטתי את קצב הליכתי, אני זוכר שבשלב מסוים פשוט נעמדתי. ובהיתי בה. הרשתי לעצמי שנייה לפני ששוב, בוקר נוסף, אלבש מסכה מולה.
אותו היום היה שונה. הדר לא הפסיקה לעקוץ אותי, מצחיק שהסביבה שלנו לא הבינה את המשמעות מאחורי המילים. היה בזה ריגוש נסתר ששנינו רצינו.

"אקבל הסבר לזה?" שאלתי את הדר כשהיינו לבד, אחרי עוד עקיצה ממנה.
"כן, כנראה שהגיע הזמן" היא התחילה. "אתה פחדן, אתה בורח מהרגשות ומהלב שלך".
"זה לא פשוט כמו שאת חושבת" השבתי.
"אתה אוהב אותי?" הדר שאלה והותירה אותי המום מולה.
שתקתי. שוב.
ואולי חבל שכך, כי מילים יכולות לשקר ומבטים לא.
היא הושיטה את ידה והובילה אותי במהירות למשרד, לפני ששמתי לב היא כבר נישקה אותי. ליבי רעד כמו בנשיקה הראשונה בחיי.
מיד הסטתי את ראשי ממנה "לא הדר, מצטער. אני לא אוהב אותך" עניתי לשאלתה כשמבטי מופנה לרצפת החדר.
כי מילים יכולות לשקר, ומבטים לא.

צילום תמונה ראשית: אביתר קהתי
// לירן רז

Your email was successfully saved