במהלך ערב יום שלישי הקודם, זמן קצר אחרי שהקלפיות האחרונות נסגרו, יצאתי לריצה בשכונה. עברתי על פני שלטי חוצות עם תמונות המתמודדים לראשות המועצה ונזכרתי בריצה אחרת, כשהייתי בכיתה ג׳ והחלטתי לרוץ לבחירות של מועצת התלמידים בבית הספר.
כשנודע לי שניתן להתמודד רק מכיתה ד׳ הסתפקתי בסוף בוועדת קישוט של השכבה. התחרות לא הייתה קשה במיוחד, לא כי הייתי "המגניב" השכבתי, אלא כי מולי התמודדה ליטל מ- ג׳3, לא הילדה הכי חביבה בשכבה, בלשון המעטה - אבל גם זה ניצחון.

שנה לאחר מכן כבר חלמתי בגדול - חלמתי להצעיד את בית הספר לעידן חדש שבו אני יו"ר מועצת התלמידים ומוביל רפורמות להארכת ההפסקות וטיולים לים המלח או אילת במקום מוזיאון המדע. טוב, אולי הגזמתי, אבל משהו בבחירות הלהיב אותי! מיותר לציין שלא היה לי יועץ תקשורת אסטרטגי ואפילו לא סגן. על בית הספר הזה מינה צמח לא שמעה והסקר היחידי היה מטעם דניאלה מכיתה ה׳, שניבאה לי ניצחון מוחץ בבחירות. לפני שהתלהבתי וצהלתי במסדרונות בית הספר אודותיו, זו סיפרה לי שאותו סקר מדובר מונה סך הכל שלושה תלמידים אנונימיים אבל שוב, גם זה סוג של ניצחון.

תקופת הבחירות האחרונה לעיריות ולמועצות המקומיות הזכירה לי במעט את אותה תעמולת בחירות שניהלתי בכיתה ד׳. שהאל הטוב יסלח לי, אני זוכר סיטואציה שבה שיקרתי לכמה תלמידים בכיתה ואמרתי שאם אהיה יושב ראש מועצת התלמידים דוד שלי ישפץ את מגרש הכדורגל המוזנח בחצר בית הספר - דבר שאין מאחוריו לא בסיס ולא דוד, גם לא דוד רחוק. בהן צדקי שלא רציתי לשקר, אבל רועי פרידמן, אחד המתמודדים נגדי, פיזר הבטחות בדבר קפיטריה שאבא שלו יפתח בבית הספר. בן זונה רועי פרידמן הזה, תמיד התרברב בכסף של אבא שלו.

"לא דובים ולא סולר, מקסימום חולר" אמר לפני 42 שנים ויקטור חסון לקונסטנצה ב'גבעת חלפון', ו-17 שנה אחרי ההבטחה שלי בדבר שיפוץ המגרש כלום לא השתנה, הפוליטיקאים שופעים הבטחות ואזרחים טובעים בתקוות.
כנראה שהקמפיין שלי למועצת התלמידים היה פחות אמוציונלי וגרנדיוזי מזה שחלף עכשיו, כי למרות הרצון שלי לקשט את בית הספר בשלטי ענק שפרצופי מתנוסס עליהם לא הצלחתי להשיג תקציב לכך. מה שכן, השתמשתי בכוחי כיושב ראש ועדת הקישוט כדי להכין בריסטולים ופליירים לתמיכה בי. אם זה היה קורה היום כנראה שהייתי עצור בחשד לביצוע עבירות של שוחד, קבלת דבר במרמה והפרת אמונים.

ואולי טוב שכך, כי בוקר לאחר הבחירות אותם שלטים היו זרוקים בצידי הרחובות, ממתינים לבחירות הבאות בהן המועמדים יבטיחו לנקות את הרחובות מהשלטים ההם עם הפרצוף שלהם. או במקרה שלי, השלטים שעדיין היו תלויים על קירות בית הספר 17 שנה אחרי. מזל שלא היה לי תקציב או אבא עשיר כדי להדביק עליהם את תמונתי.

לבסוף ניצחתי באותן בחירות בכיתה ד׳, מסתבר שהרוב בבית הספר העדיף שיפוץ של מגרש הכדורגל בחצר מאשר קפיטריה. זה גם מה שהוביל אותי להתפטר למחרת הבחירות מראשות מועצת התלמידים. "החלטתי לפרוש מהחיים הפוליטיים עקב חוסר אמון ושיתוף פעולה מצד הנהלת בית הספר שלנו", הודעתי בהפסקת עשר מול כל השכבה בזמן שאלה מריעים לי ושורקים 'בוז' למנהלת, למרות שאפילו פגישה אחת לא ביצעתי עם ההנהלה. אבל לך תסביר לבית ספר שלם שאין לך תקציב לשלטי בחירות עם הפרצוף שלך, אז לשפץ את מגרש הכדורגל?
בן זונה רועי פרידמן הזה! בגללו שיקרתי פעם שנייה!

ואולי בעצם זה מה שצריך בשביל להיות פוליטיקאי טוב?

// לירן רז

Your email was successfully saved