יש לנו במדינה חוק אחד לא כתוב. אני לא מדבר על ביורוקרטיה, אני מדבר על זיכרון. החוק קובע שמשום מה, ללא מעט אנשים פחות אכפת מיום השואה. לא מדובר בחוסר אכפתיות או כבוד (האנשים שלא אכפת להם הם מיעוט שבמיעוט), אבל המגמה ברורה - ביום השואה יש לא מעט אנשים שיספרו בדיחות שואה, הצפירה היא אחת ויחידה, והרוב לא הולכים לטקסים. בינינו? בדיחות שואה הן מנת חלקינו גם בשאר השנה (וכאן גם אני חוטא לפעמים, וגם מודע לכך שיש כאלו שזו הדרך שלהם להתמודד). הרוב לא יצחקו, אבל עדיין יש מגמה מסוימת.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל העניין הוא שונה - הרצינות עוטפת את כולם (ובצדק!), אף אחד לא יעז לספר בדיחה, גם לא ביום רגיל, הטקסים מלאים באנשים שקמים מוקדם ונוסעים רחוק, והצפירה כפולה. התמיהה בעיניי נשארת: הרי שני האירועים מדברים על חלק גדול מהקולקטיב שלנו כעם ואף כבני אדם, וברור לי שאנשים לא בזים לניצולי השואה, ואני מכיר לא מעט אנשים שפועלים למען אלו שעוד איתנו כדי שיזדקנו בכבוד.

ההסבר הרציונלי הוא שלמרות זוועות השואה, היא נגמרה לפני 72 שנים. רוב מי ששרד אותה כבר לא איתנו, והדור שיכול לספר לנו ממקור ראשון קטן משנה לשנה. בנוסף, חלק נכבד מאותם ניצולים נסגר בתוך עצמו ולא חשף את מה שעבר או לפחות את הסיפור המלא. לצערנו, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הרשימה גדלה משנה לשנה וכמעט כולם מכירים לפחות מישהו אחד שנפל, בייחוד לאחר הוספת נרצחי פעולות האיבה. מדובר ביום עם מכנה משותף לאומי שרק גדל וממשיך לכאוב ללא אפשרות החלמה. יחד עם זאת, ברציונליות של הסיבה הנ"ל טמונה האי רציונליות עצמה.

ההיסטוריה רצופה בלא מעט אירועים, אך המסר שלהם נשאר חזק בהווה - כדי שנבנה איתו את העתיד. המדינה קמה בין היתר בגלל אותה שואה נוראית, אותה מדינה שנמסרה במגש הכסף של דם חיילנו, אותו יצר לא ברור שגורם לבני אדם לטבוח בעם שלם רק מעצם היותו שייך לאותו עם, הוא היצר ממנו המדינה מגנה על עצמה ולצערי גם סופגת קרבנות שוב ושוב.

חשוב גם לזכור לא מעט חללים במלחמת העצמאות שהם עצמם היו פליטים ונפלו בקרבות, וכמובן לא מעט חיילים יהודים שנפלו בקרבות במלחה"ע ה-2, בין היתר במלחמתם בצורר הנאצי. כשאני קורא/שומע/רואה על מה שהעם שלנו עבר בשואה ולפניה, הנושא מרגיש לי כמו פלנטה אחרת (הרחיק לתאר זאת ק. צטניק בעדותו במשפט אייכמן), משום שבזכות אותם גיבורים המראות האלו נפסקו. לא ניתן עוד שירמסו אותנו או את סמלינו, גופנו וכמובן שלא את נשמתנו.

יום השואה הוא היום שבו ניסו למחוק כליל את הגוף היהודי, אך יום הזיכרון הוא היום שבו רוח הגבורה היהודית קמה וניצחה והוכיחה שאנחנו פה למרות הכל. יום הזיכרון ויום השואה תלויים אחד בשני, ועצם העובדה שיש לנו צבא ומדינה היא הניצחון הגדול ביותר על אותו אחד שרצה להכחיד אותנו כליל.

ההבדלים בין יום השואה ליום הזיכרון מורגשים, אך כשמבינים את הקשר בין האחד לשני, מבינים את התמונה הגדולה ואת חשיבות אותו השבוע, של גלות, תקומה ועצמאות, שכל אחת מאותן מילים עוצמתיות מכילה בתוכה כל כך הרבה אישים, רבדים, סיפורים ומורשת.

עם ישראל חי בזכות כל אותם אנשים, יהי זכרם ברוך.

// אלעד פרג'ון

Your email was successfully saved