אני לבד, אני לא בודדה.
כאילו, כשניסיתי לזמזם לי את זה כמו תקליט שבור בגיל 12 כשעשו עלי חרם, זה לא כל כך עבד.
אבל הפעם אני מאמינה לעצמי.
אני מסדרת לעצמי לאט לאט את הברווזונים בשורה, בונה לי מסגרת שבה אני יכולה מידי פעם להסתכל במראה ולומר לעצמי 'את אחלה, את'.

כאילו, הם כרגע קצת עקומים כן? אני לא אשקר.
ויש כאלה שעוד צריך לנפח מחדש כי הם קצת בלי אוויר. 
אבל בגדול, אני אחלה אני.
למרות שלפעמים אין לי מושג מה אני עושה ומי לקח לי את הג׳ויסטיק מהידיים ומתחיל ללחוץ על איקס וריבוע כאילו אין מחר.

עד עכשיו הלכתי עם מה שבטוח.
היה נוח, כולם באותה סירה איתי.
אם אני טובעת, יהיו כאלה שיטבעו איתי. 
אז זה מרגיע. הם מבינים על מה אני מדברת.
הפעם, אני קצת הלכתי למסלול אחר.
אחראית לגמרי על התמונה שאני מציירת, היחידה עם הדף והמכחול.
עכשיו אין לי אף אחד לשאול אותו אם יש לו במקרה איזה צבע להלוות לי או איזה דף ספייר אם התפקשש.
זה לגמרי אני ולגמרי לבד.

אבל אני לא בודדה.
שמעו, אפילו שחברים איכזבו נורא, גיליתי שהכי חשוב שאני אחלה אני.
שאני בונה את המסלול שלי מאפס, שאני יודעת מה אני שווה.
פעם הייתי רצה להתנצל אפילו שלא היה צריך.
רק לא לריב, רק לא מרמור, רק לא אקשן של מילים לא נעימות. העיקר שיהיה בסדר.
אז נגיד סליחה, אז נעגל פינות, אז נחייך ונאהב אפילו כשלא מגיע. 
היום לא. היום די.
ביניתי כל כך יפה את המסלול, לגמרי לבד, שאולי מה שנשאר זה את הכנות האמיתית שלי לעצמי ובסופו של דבר גם לחברה.
אז אולי לא יהיה לי אף אחד לשאול אם אפשר לרגע צבע או דף ספייר אם התפקשש,
אבל יהיה לי אותי, שתהפוך את הפקשוש לציור חדש, ואת הדף שרציתי לזרוק, אלחם עליו שיהיה ראוי.
אני לבד, אני לא בודדה.
// מאור דדון

Your email was successfully saved