אחרי כמעט 3 שנים בפריז - אני בירושלים.
משכנעת את עצמי שהרכבת הקלה זה קצת כמו המטרו, עד שאנשים דוחפים ועולים בכוח בלי תלוש של נימוסים.
שומעת צרפתית פה ושם ברחובות וקצת מחייכת לעצמי. 
זה נורא.

הפריז הזה הפך להיות הקלף שלי. קלף מקולל קצת.
מה עשית? פריז. מה עבדת? פריז. מאיפה הבגד? פריז.
איפה הכי טוב הקפה? אה, בפריז הקפה חרא. 
אנשים כבר מגלגלים עיניים, זה קצת מתיישן.
אני הזאתי המתנשאת שהולכת לה ברחובות ורק מחפשת כל רפרנס עלוב לפריז בשקל תשעים שלי, לחוויות שלא אצליח להעביר לאף אחד, והאמת? שזה גם לא מעניין אף אחד פה.
ואולי זה אפילו לא געגועים, או חוויות או את מי מעניין מה, אלא זה פשוט כאפה למציאות.
הייתי בבועה, אחלה של בועה. כסף מתקתק לעו"ש, עבודה שאפשר לבלוע את הרוק בה (עכשיו אני מבינה כמה זה לא מובן מאליו), ומעגל של אנשים טובים.

ואז, בום. מעגל חדש, אם הוא קיים בכלל בין אנשים שכבר הטביעו את חותמם במסגרות של אנשים במשך שנים.
ואני? מנסה בכוח להתאים חתיכה בפאזל, רואה בליטה קטנה ומנסה לשכנע שזה מספיק מתאים.
חברים זה לא משהו שנשאר לי באמת, גם כאלו שחשבתי שישארו. 
היום אני מודה לאל שעזבו, אבל עדיין.

יש משהו נורא מגרד בכאלה שיודעים כל סנטימטר בלב שלך ומסתובבים להם עכשיו ברחובות כלא היו בחייך מעולם.
פריז הייתה החבר הזה שלי מגיל 16 ואז ישר חתונה וילדים ועכשיו אני בת 40, גרושה פלוס ארבע ולא יודעת איך להתחיל את החיים מחדש כי הכול היה רק העולם של החבר והחברים של החבר והמשפחה של החבר.
והנה אני, גרושה בת 40, עם ארון של פריז ואבן ירושלמית, בונה לעצמי עולם חדש, מאפס.
כזה עולם שבסוף החתיכה של הפאזל תתאים בול.
ואז כשאעבור לתל אביב, או חיפה, או אילת או יו ניים איט, אחייך כשאשמע ירושלים ואוהב אותה, אוהב אותה כל כך, לפחות כמו פריז.

צילום התמונות בפוסט: אופיר אגדי
// מאור דדון

Your email was successfully saved