יש קטע כזה לא ברור עם כתיבה, שהוא האמת.
אתה לא יכול לשקר לעצמך. כאילו, אתה יכול, אבל אתה מודע לזה. אז מה זה שווה?
ואז כל הדברים שלא בא לך להגיד לעצמך ביום יום, פתאום מוגשים בצורת אותיות מבלי שבכלל תיכננת.
הבעיה שלפעמים לא בא לך לקרוא את האמת שלך, את המחשבות שלך, את הכביסה המלוכלכת של הלב.
אין לך כוח לזה.

אבל מצד שני, אני חייבת לכתוב. כי ככה אני.
אז מה אעשה? אכתוב שקרנים לבנים? אכתוב בכאילו? אעגל את הפינות של הלב?
ככה יודעים שהגיעו יצירות חרא לעולם.
ואז, כל החשיבה הזו הביאה אותי להבנה שיש לי בעיה.
אף פעם לא הייתה לי בעיה להתמודד עם האמת שלי.
ופתאום קצת לא בא לי. 

ככל שאני יותר נוברת, ככה אני מנסה יותר חזק לשים את הכרית על הראש, ולעצום את העיניים חזק.
אולי כי עליתי מדרגה בסולם של הגדולים.
אולי כי עברתי לסולם של הגדולים ממלכתחילה.
אולי כי עוד רגע אני אהיה מהאלה שבשיחות צד אתה תמיד שומע שהם מתלוננים על המס והיוקר מחייה ועל מרצים וקורסים שלא לצורך וכמה מבחנים וצריך עבודה כבר לחיים.

ולמה אין חינוך בחינם, ולמה הכול מושחת, וביבי, וטבלת אקסל של הוצאות כי יש דירה על הראש.
ואין לי בכלל רישיון כדי להיראות רצינית כזאת ויודעת מה היא עושה עם החיים שלה, עם דיבורית וקלסר במושב ליד.
למישהו יש המלצות למורה נהיגה טוב? 

// מאור דדון

Your email was successfully saved