יש משהו לא מוסבר בלימודים - רק כשאתה שם בפנים אתה מבין שהם סוג של המראה של עצמך. החרדה הקיומית הזאת מציונים ועד כמה אני יכול להוכיח את עצמי מגיעה בדיוק שפותחים את השערים. לפחות בשבילי.

אולי זו מערכת החינוך או שזו סתם אני עם חסכים מהילדות, אבל עצם הישיבה הזו אל מול המרצה, מורה, יו ניים איט, גורם לי לרצות להוכיח. ה'למי' כבר לא משנה כל כך. איזה מין חוויה לימודית זו אם אני מרגישה בתחרות עם עצמי? אם קצת לא עניתי נכון, פה נכשלתי, שם לא דייקתי, כאן קצת איחרתי ובום – אני זורקת את עצמי אחורה לכל מהלך 12 שנות הלימוד שלי מבלי לשים לב.

אחרי כל ההתפכחות וההתבגרות שאני מוכרת לעצמי שעשיתי בשקל תשעים, מגיעה איזה מרצה באיזה שיעור ומחזירה אותי ברגע להיות ילדה עם ילקוט יותר גדול ממנה שלא מבינה איך כל העסק של הבדידים הזה עובד.            אם תשאלו אותי למה בחרתי בהוראה, חינוך, אני אדע להגיד לכם את התשובה המתפלצפת. כי וואלה, תראו מה נהיה ממערכת החינוך, ויא אללה בנט ויא אללה משכורת, סבבה? העיקר השליחות. התלמידים זה הכי חשוב. למרות שתמיד בסוף תגיע השאלה בדרך לא דרך, 'אבל מה תעשי עם הגובה?' 

נראה לי שהתשובה האמיתית שלי ללמה אני רוצה להיות מורה במערכת החינוך בישראל היא ממש הטקסט הזה, זה שכאן.
גם אחרי קרוב ל-17 שנים, אני לא מצליחה להשתחרר מה'מה אם לא אצליח'. גם אחרי קרוב ל17 שנים יש בי חלקים שלא כל כך מאמינים בעצמי. גם אחרי קרוב ל-17 שנים אני צריכה שילחשו לי 'וואלה, את יכולה'. ושום סדנאות, טיפולים, תרפיות יכלו לפתור את זה. צלקת זו צלקת וכתם זה כתם.

וזו היא מערכת החינוך והיא לא תשתנה. גם לא העולם. אבל מספיקה מורה אחת שתדע לומר את הדבר הנכון, ואולי אחרי קרוב ל-17 שנה אותו אחד ילמד באקדמיה, יסתכל במראה ויהיה מבסוט. בדיוק כמו שאני אהיה ממנו.
וזו תהיה המראה הכי טובה של עצמו.

צילום כל התמונות בפוסט: אופיר אביתה
// מאור דדון

Your email was successfully saved