בתכלס, זה ממש לא אתם, זה אני. אני חי עם המחלה הארורה הזאת שמעוררת בי רצון לדפוק לכם סטירה מצלצלת. כן, אתם יודעים בדיוק למי אני מדבר. כל אחיי המיסופונים יעמדו מאחורי. פאקינג תלעסו בשקט. אני חושב שזו תופעה שלא מדברים עליה הרבה.

אם אתם נמנים מאלה שלא יכולים לעבור ארוחה בלי לצאת מדעתכם שמישהו לועס בקול, אם גם אתם מתעצבנים מתקתוקים של עט בשיעור, מצפצוף מתמשך, ממשיכה באף, מישהו מוציא משהו מהשיניים, אוי זה כבר עושה לי בחילה לחשוב על דוגמאות נוספות, אתם כמוני. בדיוק כמוני. למחלה הזאת יש שם ומישהו חייב לדבר עליה. זה ממש לא אשמתכם, ואני מעלה את הבעיה על הכתב שאולי קצת תבינו אותי.

לאלה שלא מכירים, מיסופוניה היא מחלה- הפרעה נוירופסיכיאטרית המתבטאת ברגשות שליליים המגיעים עקב שמיעה של קול מסוים. הקול יכול להיות בעצמה נמוכה או גבוהה (ע"פ ויקיפדיה אהובתי). ישנם הרבה אנשים שלא יגידו את זה. לעזאזל תצאו מהארון המיסופוני שלכם. אני מבין שזה נראה הרי לא נורמלי, לא הגיוני שבן אדם רציונלי יתעצבן משטות כזאת נכון? תחשבו פעם נוספת. אל תפחדו חברים, תדברו על זה. חייבים להגיע למצב שאנשים מכירים בקיומנו. בזכותנו כעם לחיות זה לצד האנשים הרגילים.

אני חייב לשתף את כולכם, בדיוק לפני שיפרוץ האביב המיסופוני שקרב ובא. מי אתם אנשים שאוכלים בפה פתוח? מי אתם אלה שלועסים כמו פרה? אני כלל לא מדבר על נימוס. שכל אחד יעשה מה שבזין שלו. כל אחד יתנהג כפי שהוא התחנך ונהוג אצלו בבית. אנחנו מדינה רבגונית וזה כל היופי כאן.

אספר לכם קצת מה זה עושה לנו, או לי בכל אופן. זה בכלל לא פשוט לחיות ככה, רעשים שלחלק לא מזיזים את השערות באף, מקבלים אצלנו תפנית. קשה לי להתנהל ולהתרכז בדבר הפשוט ביותר אם דבר כזה קורה לידי. אני מאבד את הסבלנות אפילו לצד האנשים הקרובים אלי ביותר. מעוררים אצלי זעם בלתי מוסבר.

וזה הכי מתסכל. תקתוקים של עט, שקית מרשרשת, לעיסת מסטיק, אכילת תפוח, דפיקות קטנות של הרגליים, לחישות. אוי הלחישות. ומיד שלל ברכות ואיחולים לבביים נשלחים הישר לביתכם הקרוב. אני פונה לאומה בפנייה נרגשת זאת, אנו חייבים את עזרתכם. את תשומת הלב שלכם. זוהי קריאה אחרונה לפני הכרזת מלחמה.

תעשו לי טובה, אני לא מבקש הרבה בחיים. מינימום של תודעה. מינימום של רעש. תדעו שמאחורי כל רעש קטן, עומד כאב גדול. אז בחייאת, תלעסו בשקט.

// מאור רביע

Your email was successfully saved