יש את ההוא שרוצה שאעשה לו ילדים ובייחוד בת בכורה, אבל הוא לא יכול להתחייב לקשר. יש את ההוא שרוצה אותי אבל רק בדמיון כי יש לו חברה. יש את ההוא שאני לא מסוגלת ללחוץ על "חייג" בשביל לדבר איתו בשיחת טלפון, אבל ביניהם יש בכלל את ההוא שאני רוצה כבר שנתיים וחצי עם אופציה להארכה. 

הם המכלול לכל קרנבל הריו הזה. כמו המנה הטעימה במסעדה ההיא, שאני רעבה אליה וחושקת בטעם שלה על הלשון, אבל יודעת בו זמנית שזה יפגע בי כי יש לי מעי רגיש ומסתבר שגם לב רגיש. האירוניה, אה? אבל אני ממשיכה להיות רעבה למנה הזו וחושקת בה ובכל זאת אזמין אותה. למרות כאבי הבטן שצפויים להגיע מיד אחרי, למרות כאבי הלב שצפויים להגיע מיד אחרי. למה אני לא יכולה ללכת על המנה הקלה יותר? הפשוטה? זאת שלא מערבת בתוכה כאבים באף איבר בגוף? זאת שאפשר לאכול ובאמת ליהנות ממנה? ללא שום יסורי מצפון או דרמות בלב לאחר מכן?

יש לי אלף שאלות ומחשבות שרצות במעגלים במוח. באיזשהו שלב כבר היה נמאס לי מעצמי. עוד ניתוח, עוד תרשים זרימה, עוד פרבולה. חלאס. נשבר לי הזין. בין כל המחשבות והתהיות הקיומיות, עצרתי ושאלתי (שוב) את עצמי למה אנחנו יכולים להתנתק לכמה זמן, לשים דברים בצד ולבחור סתם להימרח על הספה ולראות סדרה כושלת עם ארוחת ערב עוד יותר כושלת ועם כלים בכיור שכבר מתחילים לדבר ביניהם, אבל למחשבות אנחנו לא יכולים לעשות את זה? ללחוץ על כפתור בנגיעה שיכבה את החיבור ויעבור פשוט למצב טיסה?

ומי החליט שהודעה מגבר שעד לפני כמה ימים היה זר גמור עבורי – תעודד אותי עכשיו? למה זה צריך להיות ככה? למה זה אמור להשפיע? ולמה, לאלף עזאזל, זה צריך להישמע כ"כ גורלי?

הבנתי שאיבדתי את זה סופית כשבדקתי את ה-"נראה לאחרונה" שלו. זה הגיע בכלל ממנו בסוף הדייט האינסופי הראשון שלנו. מי שואל שאלה כזאת, שאלתי את עצמי (שוב). ובכזאת תהייה לגיטימית ומלאת בטחון? אתה לא מכיר אותי. מצד שני, זה לא כ"כ הפתיע אותי אחרי שהדייט הזה קיבל משבצת חדשה בספר הדייטים המפורסם. זה החזיק בדיוק שלושה דייטים עד שזה חמק לי שוב מבין הידיים. ואני, בריצה הקבועה שלי על ההליכון הדמיוני שבמוח, מנסה לברוח מכל אותן השאלות, מתנשפת, מזיעה ומסיימת בתפילה: "רק תגיד לי שיהיה עוד דייט. שאראה אותך שוב. שהצחוק שצחקת אחרי הבדיחה הצינית ההיא שאמרתי, היה אמיתי. שבאמת כל מה שאמרת במהלך הערב שגלש ללילה ואז גלש לבוקר, היה כן מצידך. שלא סתם חיפשת תירוץ איך להביא עוד בחורה אלייך הביתה. "

ואז שוב חוזרת לארבעת הבנים שעליהן דיברה הרווקות: הדוש, החתיך, המכאיב וזה שאינו יכול להתחייב.
"אף פעם את לא לוקחת גבינה דלת שומן. בחיים", אמר לי החתיך מהמעדנייה הקבועה שלי ליד הבית. יש לי קראש עליו כבר תקופה. אני עוברת ליד רק בשביל לקבל חיוך וגם בשביל קצת, אם לומר את האמת, טפיחה לאגו. "אני עושה שינוי תזונתי עכשיו", עניתי בזמן שניסיתי להישאר קול עם משקפי השמש המוגזמות שלי שמנסות להסתיר את ההתרגשות. הן נותנות לי סטייל של תל אביבית מבינת עניין וגברים. "שיהיה אחלה יום", חייכתי בקוליות וזרקתי לעברו. "תיהני", הוא ענה. הוא רק לא יודע שבינתיים אני קצת יותר מתענה וקצת פחות נהנית.
// מאיה בויום

Your email was successfully saved