אני לא מצליחה לישון צהריים כבר תקופה. העייפות קיימת, היא בועטת, היא נותנת את אותותיה כבר הרבה שעות קודם לכן, היא מסמנת לי לבטל או לדחות תוכניות שקבעתי כי היא צריכה אותי עכשיו. היא צריכה שאתמסר רק לה, שאתן לה את כל כולי ויותר מהכל – שאהיה עם עצמי. אז נכון, בתכל׳ס כשאנחנו ישנים אנחנו לא במצב ערות, מין הסתם, אבל זה עדיין זמן איכות עם עצמנו. רק שלנו. עם הרוגע שהגוף מבקש ולפעמים דורש, אחרי המירוץ האינסופי של היום היום, אחרי שגרת החיים ועבודת 9-6 שלנו מדי יום. המזגן כבר מוכן ל26 מעלות נעימות בין ארבעת הקירות, הכריות מסודרות כמו בסצנה המפורסמת מהסרט "הנסיכה והאפון" ואפשר אפילו לשמוע את שמיכת הפיקה קוראת בשמי. רק תבואי.

אבל אני לא מצליחה לישון צהריים כבר תקופה. שנת הצהריים ההיא שחונכתי עליה מגיל 9. קודם כל חוזרים מבית ספר, מכניסים לתנור שניצל דינוזאור וחפיסת צ'יפס קפוא, מדליקים ערוץ 6 לראות את הפרק של קטנטנות עם סול והחברות שלה ואז, מתחילים את הטקס. טקס שנת הצהריים (שיעורי הבית מגיעים אחרי).

אבל אני לא מצליחה להירדם. לשחרר את המחשבות שרצות במעגל. אפילו הן לא מתעייפות בשביל לעשות רגע הפסקה של שעתיים-שלוש שינה. רבאק, מוכנה להתפשר על שעה. תני לשים ת'ראש על מצעים של איקאה בסייל.
אני פחות מחבבת את מרפי. אין לי כוח אליו ולחוקים שלו. מי אתה בכלל? מאיפה באת? בויקיפדיה כתוב שהוא כלל פופולרי. שומעים? פחות. ולמה אני מספרת לכם עליו? כי כנראה הוא חבר טוב של הכלב מהקומה השנייה. ולמה אני מספרת לכם עליו 2? כי מהשנייה שאני מחליטה להתמסר לעייפות, להיכנע ולתת לה את גופי וראשי – הוא מתחיל. נותן את הופעת חייו בנביחות לטווח ארוך. בוגר תואר ראשון בהפרעת שנ"צ. עכשיו בסדר, כלב זה כלב זה כלב וכלב נובח לא נושך או שיט מסוג כזה, ואני מ-א-ו-ד אוהבת את בעל החיים הזה, לפעמים אפילו יותר מאלה שהולכים על שתיים. אבל רבאק 2, יום שישי יום קצר נשמה. תן לשים ת'ראש, נקודה.

בהתחלה תירצתי שבגלל הנביחות אני לא באמת מצליחה להירדם. בגלל ההפרעה האוטומטית שלו מדי יום שישי, בדיוק באותה השעה (בחיי, בדקתי את זה). הוא לוקח הפוגה להרגיע כנראה את מיתרי הקול ואז חוזר להדרן.
אומרים שאם רוצים משהו באמת, אז עובדים בשבילו, או מחשבה יוצרת מציאות כזה, נכון? אז ניסיתי ממש חזק להתעלם מהרעשים, לשים אטמים, לאטום את כל החלונות. אבל זה לא עזר.

הרעש הצליח לחדור, להעיר אותי מהערות, לצעוק בשקט שאני לא מצליחה לשחרר ולהתמסר לעייפות בגלל הנביחות של המחשבות שלי. אין שום כלב, זה רק בראש שלך גברת. פה קבורה המחשבה. והיא צועקת מתוך הקבר, היא לא משחררת מנוחה, היא לא מאפשרת להתמסר. היא ערה חזק יותר מרווקה תל אביבית שמחפשת סטוץ להלילה. היא לא תנוח ולא תשקוט עד שתיפטרי ממנה. אבל רגע אחד, חשבתי לעצמי: חשבת אולי שהמחשבה שלך רוצה פשוט שתפתרי אותה ולא ממנה?


// מאיה בויום

Your email was successfully saved