אני מתאהבת בשקט. 
זה מרגיז ומוציא אותי לא טוב. כל הביטחון העצמי שהרגשתי עד לאותו הרגע נעלם כלא היה, ואני לא מכירה את הבחורה הזאת שעומדת מולו, מובכת ומצחקקת כמו שאני אף פעם לא אצחק. אני הרי לא מטומטמת, ורוצה להאמין שאני שנונה יותר מזה. 

יש בנות שעושות את זה כל כך טוב, מוסיפות מגע ורוך. שמות פתאום לק ומתאפרות מדויק. הצחקוק שלהן עדין ולא מביך. הן עושות את זה בצורה מושלמת, מלאות ברעש וצלצולים כשצריך. מתאהבות עם פאסון. 

אני מאבדת את עצמי.
קונה איפור שלא מתאים לגוון העור שלי, שמה לק ושוכחת להוריד אותו כשהוא מתקלף, בסוף הולכת איתו חודש כאילו זה ג'ל ואין בי פחד. אין פאסון, נגמר, כאילו חזרתי לתיכון ויש לי גשר ואפס מודעות עצמית. 

וזה כל כך הרבה יותר קשה, להתאהב עם מודעות עצמית. כי הוא נינוח והצחוק שלו רגוע, מדויק ומגיע במקומות הנכונים. הוא לא מגמגם כשהוא פונה אליי ולא משחרר מהר מדי מהחיבוק. הוא מתנהג כמו אתמול, כמו לפני חודשיים. כמו עם ההיא שהרגע הייתה לידו ונשענה לו על הכתף. גם עם זאת שדיברה איתו לפניה, הוא התנהל באותה הצורה. 

באמת עכשיו, איך הוא לא מבין? איך הוא לא קולט שאני כבר תקופה עסוקה בלמצוא פגמים? כבר כמה ימים שאני לא שקטה, צוחקת בהיסטריה, מנתחת כל מילה ובעיקר מנסה להבין מה לא בסדר בו, או שאולי בי. כי בסוף תמיד משהו בי לא תקין. 

אני תמיד מתאהבת קצת לא נכון. 
אני לא יודעת לשים על זה את האצבע, כי רגע אחד הייתי החברה הכי טובה שלו והרגשתי שהוא סחבק ואח על מלא. שהוא אחד כזה שאפשר לשבת איתו על ג'וינט ולדבר על החיים. 

ואז הוא דיבר על החיים המושלמים האלה שלו. ופתאום השתתקתי ומאז אני לא מצליחה להבין אף מילה, עושה מתמטיקה פשוטה במחשבון ומתרחקת, כי עד לפני שניה לא הייתי מטומטמת. עד לפני שניה חישבתי בעל פה והכל היה בסדר. 

אני לא יודעת איך עושים את זה נכון, איך מתאהבים.
אני לא טובה במשחק הזה, אף פעם לא הייתי. אני הופכת לערימה של מילים מבולבלות ופעימות לב שאני כמעט בטוחה שהוא שומע. 
אני מתאהבת בשנייה ומתרחקת, כי בראש שלי כבר הצלחתי להרוס ויש פער גדול בין מי שאני רוצה להיות לידו, למי שאני מצליחה. 

ובזמן שאני מתאהבת מרחוק ובשקט, אני מוצאת את עצמי כבר תקופה מנהלת משא ומתן עם השאלה הכי קשה:
מה היה קורה אם?

// מאיה גולדין

Your email was successfully saved