"נו, מצאת דירה?" הייתה שאלת המפתח לקיץ 2018.
ואני הכי אוהבת שאלות מפתח, התגובות שלי אוטומטיות, מעורב בהן חצי חיוך, משפט קצר ודפיקות לב שמדמות התקף חרדה. "לא, אבל אני על זה." חשוב לציין שאין בי טיפת כעס לשואלים, זה החברים והמשפחה הדואגים שלי, הם הכי אוהבים ואהובים ורובם מציעים מפלט במידה וכל העסק יגרר לאחרי הדד-ליין.

מעניין אם גם לקארי בראדשו לקח נצח למצוא דירה במנהטן, או שזאת רק אני שמסתבכת.
אבל מנהטן זאת מנהטן ורמת-גן זאת אפילו לא תל אביב. ומותק, את דקה מלהיות הומלסית. באמת, תתאפסי, תמצאי כבר דירה.
אבל איך מתחילים בכלל להסביר שאני מחפשת בית?
כבר שנה שלא הרגשתי בבית אלא אם נסעתי לבקר אצל ההורים. והתחושה שהמקום הבטוח הוא לא כזה, ההרגשה שבשביל לנוח אני צריכה ללכת ללימודים או לחברים, הייתה כל כך קשה, שכל מה שאני מצליחה לעשות זה לפסול כל דירה שאני נתקלת בה.
"אה, אתה מעדיף 'חברים' על 'סקס והעיר הגדולה'? איזה יופי." נפסל. מקסימום יוצאת איתו לדייט ומצפה להתכרבל מול הטלוויזיה, אבל זה אפילו לא זה.

לפני שנה לא בדקתי מספיק, הסתכלתי על סדקים בקירות ועל זרימת המים, לא הסתכלתי על על האנשים שנשארים איתי. רק על ארבעת הקירות שלי. הזמנתי מיטה וידעתי שזהו, אני מאושרת, מעכשיו זה רק אני והמיטה שלי מול העולם כולו. אני בעיר הכמעט גדולה. הקו מנהריה לרמת-גן מעולם לא היה מרגש יותר. הגעתי, אני אמצא את בית הקפה המועדף עליי ואתחיל לכתוב עד שמשהו יצא ממני. אני אעשה קארי בראדשו יותר טוב מקארי בראדשו. אני אכבוש את העולם בקלישאות כתובות על דף.

"נו, אז מצאת כבר?"
בחיי שאפילו זוגיות לא חיפשתי בכזאת אינטנסיביות.
מסתכלת מי השותפים שנשארו, למה השותפה שיצאה עזבה? מה קורה עם הצנרת? צריך לקנות מיקרוגל? אני מגיעה עם מכונת קפה. אני מוכנה לחלוק את האושר הזה תמורת האופציה לעשן במרפסת. אני גם לא רוצה שהשותף שלי יהיה בן חמישים ויש לי בעיית ניקיון חמורה במרחב הציבורי, בחדר שלך מצידי תאפר על השטיח. חשבתי שמדובר במעט דרישות, אבל ככל שהדרישות סבירות יותר כך המחירים עולים, ואני די בטוחה שכל העניין הוליד שלוש שיערות לבנות.

להוסיף לזה שגרה של מבחנים, מועדי ב' ונסיעות לצפון - התוצאה היא שקארי בראדשו הנוכחית מתקיימת על שילוב בין חרדות עם סליק של גלידת פיסטוק. הפאסון ושמחת החיים נעלמו, הקוסמופוליטן הפך ליין לבן בכל הזדמנות אפשרית ובית הקפה שמצאתי הוחלף באופציה לישון על המיטה שקניתי ממיטב כספי לפני שנה. שמישהו ישים שעון מעורר ויעיר אותי, כדאי עכשיו, עדיף לפני יומיים, כשאמרתי 'לא' לעוד דירה. כזאת שהיו בה חמישה שותפים וחתול.

אני חושבת שקארי צריכה לנוח. היא לא יודעת איך מחפשים דירה, בכללי, אני לא חושבת שראיתי אותה עושה משהו חוץ מכתיבה דרמטית על חיי המין המוצלחים מדי שלה. אני צריכה להתאפס ולהתמקד מחדש.
שהקירות לא יתקלפו, שיכנס הרבה אור, שאצחק הרבה, אעשן במרפסת ואתרגש בסוף היום לחזור הביתה.
אחר כך, אני וקארי נכבוש את העולם כולו. אני עם יין לבן והיא עם קוסמופוליטן.

// מאיה גולדין

Your email was successfully saved