שיחקנו קטאן ומלמלתי לעבר השולחן כמה קללות כשהחלטת להגיד ''אני אוהב אותך''. ככה סתם, בלי סיבה. באותה קלילות שהחזאי אומר ''היום צפויה התחממות משמעותית, אפשר להוריד שכבות.'' ולפני שנים, כשחזרתי הביתה סחוטה מהגשם, למדתי לא להאמין לחזאים. כי התחממות אצלם זה שלג בצפון והצפות בדרום.

הסתכלתי עליך, אתה עליי ובמקום לדבר החלטנו להמשיך לשחק, כי כאלה אנחנו, חדורי מוטיבציה לנצח. את הלוח, את החיים, אחד את השנייה.
וכשניצחת, זרקתי עוד קללה לאוויר והפכתי את הלוח. כי אני לא יודעת להפסיד, אף פעם לא ידעתי ואתה לא מקל עליי עם כל הצחוק וה-"זה בסדר, פעם אני, פעם את." ממש, פעם אתה ואז שוב אתה. ומה פתאום אתה אוהב אותי בכלל? מה זאת ההחלטה הלא הגיונית הזאת?

בראש הרצתי רשימת יתרונות/ חסרונות והבנתי שאם אגיד שאני פחות אוהבת, אתה עלול לקום וללכת, ומי יבחר לשחק איתי אם תלך?
אז כנגד כל תחושות הבטן, התחלתי לנקות את הבית. תליתי תמונות על הקירות, פיניתי מגירות בארון ולמדתי להכין מרק כתום, כמו שאתה אוהב. סיפרת לי על הטיול להודו, על העבודה שלך ועל הראשונה שריסקה לך את הלב. איך אפשר להגיד שאתה אוהב כשכבר אהבת מישהי אחרת קודם? איך מצאת את הכוח לספר שדווקא אותי החלטת שוב לאהוב? אף פעם לא שאלתי את השאלה. לא רציתי להיות קלישאה של ''למה דווקא אותי',' זה נראה לי מביך וחסר פאסון. אני לא רוצה לדעת למה מכל הנשים שעברו מולך, החלטת שמי שאתה צריך זאת אני.

תכלס עכשיו, לאהוב אותי זה להבין שאני עקשנית ובעלת דעות מוצקות שהרבה מהן לא מבוססות. לאהוב אותי זה לאהוב כאוס. זה להשלים עם נטפליקס במקום יציאה למסיבה, זה להבין שאני לא מבשלת טוב אבל נעלבת אם מישהו אחר אומר את זה. זה לחבב חוסר טאקט וציניות שלרוב צורמת באוזן.
אני יודעת שזה תיק לא פשוט, ידעתי מההתחלה.

לפעמים אני חושבת על זיכרונות, וכמה זה מצחיק שאנחנו מתכננים ומתכננים אבל בסוף הכל קורה מעצמו, בלי שנשים לב. אנחנו משחקים, מנצחים ומפסידים. יש סופות שהן לא צפויות, גם לחזאים, והלב מחליט לבד. כי פעם אתה אוהב ורגע אחרי אתה נעלם אפילו מהתודעה.

ואחרי שעבר קצת זמן, הסברת בלי מילים למה סופות נקראות על שם בני אדם. הדגמת איך נצח הופך לנחלת העבר ואיך אוהבים אנשים שונים בו זמנית. פשוט מרגישים, עם כל מה שיש, בלי לחשוב על אתמול ומחר. בלי להיזכר במי שהיינו פעם, בלי לדמיין את מי שנהיה בעתיד.
אז ניצחת את העולם כולו, משאיר לרובנו אבק, לימדת אותי להפסיד בכבוד. בלי לקלל, בלי להתחרט. לימדת אותי שמותר להפסיק לאהוב.
וזה בסדר, כי פעם אני, פעם אתה.

// מאיה גולדין

Your email was successfully saved