בא לי לטוס ממש רחוק. 
מקסיקו, סין, ארצות הברית. אולי להודו. לראות את כל היופי שיש לעולם הזה להציע. להיות מהאנשים האלה שמרשים לעצמם לעצור הכל, לעצור את השגרה, את הזמן. לעצור את הכובד לשניה ולהחליף. 

מתחשק לי רומן. 
כזה כמו בסרטים. להכיר גבר איטלקי, שיקרא לי ''פרינצ'יפסה'' ויהיה מבוגר או צעיר ממני. שיהיה שונה ממני. רומנטיקן, שיציג בפניי את כל איטליה, וכשניפרד נדמע כי היה נהדר ואהבנו שבועיים אבל הלב לא נשבר. פשוט נבין שהאהבה שלנו היא לא לנצח, היא זמנית, בדיוק כמו הטיול המרגש הזה שכל כך רציתי. שבכלל לא אהבתי אותו אלא את מה שהוא מייצג, והוא לא אהב אותי, אלא את הרעיון שלי. הוא גם בטוח יודע שעוד חודש, חודשיים, אולי אפילו מחר, מישהי אחרת תגיע. והיא תהיה כמוהו, יפה ומדויקת. וזה לא יהיה רומן, היא תהיה לנצח.

בא לי להיות לנצח למישהו. 
איזה מחשבה של גדולים, יא אללה. אני מפתיעה את עצמי. ממתי אני, שרוצה רק להסתכל מסביב ולכתוב על אנשים, שמאמינה בשירים ובמילים יותר מבאנשים שאומרים אותם. אני רוצה נצח?

אני הרי בורחת מדרמה כל עוד נפשי בי. אני רק מרגישה משהו טיפה יותר רציני מדרינק בשעת לילה מאוחרת ומסתלקת. אני רוצה נצח פתאום? מה בוער לי? 
מתי הפכתי להיות הבחורה הזאת שמחכה להודעה, ששולחת לחברות צילום מסך עם חצי מילה, שיעזרו להבין? אני הרי צוחקת על הבנות האלה. מתי הפכתי להיות חלק מהזרם הזה? מה זה הרצון המוגזם הזה לתשומת לב? מי את ומה עשית למאיה שהכרתי? למה את לא מחזירה לי אותה? את בטח מפחדת שנצחק עלייך. 

אז שלחתי לו הודעה. 
שזה לא הכי חכם, כי בשנים האחרונות למדתי לברוח מגיצים שהוא שולח, ובכלל, כיביתי את השריפה ההיא לפני שנה. הייתי כזאת רשמית, דיברתי על הכוויה שהוא השאיר בי, שיבין לרגע את גודל הצלקת. לא הבנתי כמה הוא פגע בי עד ששלחתי את ההודעות האלה לפני שנה. עד שהוא התנצל, עד שטען שהוא לא ידע. בפעם הראשונה לא האמנתי למילים שהוא אומר. זה לא התפקיד שלי להאמין, התפקיד שלי היה לקרוא לו פחדן ולבקש שיתרחק. 

ברגע קטן של חולשה. ברגע של לבד והבנה שגם לי מגיע נצח, שלחתי עוד הודעה. 
וכשהוא ענה באדישות שדרשתי ממנו לפני שנה, כל כך נבהלתי. מה, עד כדי כך הצלחתי להרחיק? התחננתי כמו שלא עשיתי כבר תקופה. ביקשתי תשומת לב שחור על גבי לבן, בלי אגו. ניסיתי לספר את כל מה שעובר עליי, הרי פעם היה לו חשוב לשמוע. בסוף שלחתי אותו לקרוא את המילים שלי. הוא לא חזר. ואלוהים, כמה מפחידה המחשבה שמי שקורא אותי לא חוזר. 

הכוחות שלי הלכו בשנייה לעזאזל. 
כי אם הוא, שהכיר אותי כל כך טוב, לא חוזר, אז מי יגיע? מי יקרא ויישאר? מי יתן לי נצח? 
ממתי אכפת לי מהנצח? ולמה אני לא מצליחה להתרכז בכאן ועכשיו? למה אני חולמת על טיול כשנשארו לי עוד חמישה מבחנים? ומה בוער לי עכשיו רומן? ועוד עם איטלקי. אלוהים ישמור. 

אני לא רגועה כי אני רוצה כל-כך הרבה דברים, למרות שיש לי את כל מה שחשוב. אני מוקפת באנשים מדהימים, שמרימים אותי כל יום מחדש. אבל מדגדגת לי איזה נקודה, שרוצה לצעוק, להתרגש ולאהוב. אולי אותו. אולי אותי. 

וככה פתאום, בגיל 24 בא לי הודו.
ורומן. שישאר לנצח.


// מאיה גולדין

Your email was successfully saved