יום שישי, כל המשפחה מול הטלוויזיה וכוססת ציפורניים (כולל האחת והיחידה, שנדבקה בחיידק המונדיאל!) ברזיל יושבת על בלגיה ומנסה בכל כוחותיה לחזור מפיגור 2:0. המשחק התפתח בצורה מרגיזה ביותר, ברזיל הרבה יותר טובה, אבל שער עצמי ועקיצה במתפרצת הכניסו את הברזילאים ללחץ. 
אני אוהד ברזיל מילדות, זה עובר בתורשה/ חינוך מאבא, אין מה לעשות. האמת, כל מי שאוהב כדורגל עם נשמה, כדורגל יצירתי, טיפול מושלם בכדור, מסירות בנגיעה אחת, כדורגל של שמחת חיים, לא יכול שלא לאהוב את ברזיל. אין עוד נבחרת כזאת בעולם.

אילי ואורן מרותקים למסך. אילי בן 9 (חולה עם חום) מנסה לשדר רוגע (למרות שבפנים הוא דואג) ומכין את עצמו נפשית להפסד "אני אוהב את כל הקבוצות במונדיאל". אורן בן 4, עדיין לא יודע לשלוט על הרגשות ואין בו טיפה של פרגמטיות. כל ניסיון ברזילאי כושל מתקבל באכזבה וצעקות. הילד משוגע על ברזיל, האמת שאפילו עוד לפני המונדיאל. 

האהבה התחילה מהאוטו הברזילאי (או יותר נכון, אוטו ברזילאית) בשם קרלה ולוסו שהוא אוהב מתוך הסרט "מכוניות 2". משהו בשילוב של הצבעים והדגל המיוחד מתחבר אצלו לאהבה גדולה. הוא היה עצוב כשברזיל סיימה בתיקו מול שוויץ ואחרי שניצחה את קוסטה ריקה (או במילותיו 'טוסטה ריקה') הוא שיחזר את זה הלוך ושוב במונדיאל סלון ומונדיאל מרפסת.

ברזיל מצמקת ל2:1! הסלון באוויר, כולם בתחושה שתיכף משווים, רק עוד קצת ובלגיה תקרוס. עוד קצת. עוד החמצה, עוד הצלה של השוער הבלגי (שאלוהים יקח אותו), הכדור לא מתלבש לקוטיניו, ניימאר בעוד ניסיון אדיר והשוער מציל את הכדור שהלך לחיבורים. אורן יושב על אמא שלו ומחבק אותה חזק "נו, ברזיללל!!!". שריקת הסיום והעולם אכזר. אורן קובר את פניו בתוך צווארה של אמו ובוכה עם כל הלב הקטן-גדול שלו, בכי קורע לב, בכי שרק ילד קטן עם נשמה גדולה יכול לבכות. 

גם אני רוצה לבכות, אבל הבכי לא יכול לצאת, כי אני עצבני ובעיקר כועס על כל העולם. כי כשאתה מבוגר אתה כועס על ההגרלה הלא הוגנת, על השופטים, על השוער של יריבה, מזדעק על הפנדל שלא נשרק, שונא את כל העולם שעומד מול מה שאתה רוצה שיקרה. כשאתה ילד קטן, אתה פשוט אוהב. אוהב מכל הלב את הנבחרת שרוקדת על הדשא, את הצבעים שלה, את הגולים היפים שהיא מבקיעה; וכשהיא מפסידה אתה פשוט עצוב, עצוב מאוד. 

כשנשמעה שריקת הסיום, אילי ישר בא לחבק את אחיו. אני יודע שגם לו היה קשה עם ההפסד. ובכל זאת, גם הנשמה הטהורה שלו הייתה חזקה בשביל אחיו הקטן. אחיו הקטן שריכז את העצב של כולנו לתוך הבכי הנקי והטהור של הילד שמייצג מיליוני לבבות שבורים של אותו ליל שישי.

אורן בכה דקות ארוכות, אילי הבטיח לו שעוד 4 שנים יהיה עוד מונדיאל וברזיל תנצח. "אבל עוד 4 שנים אני אהיה בן 8!!!" מחה אורן. אני בינתיים נרגעתי מהכעס ועברתי לשלב ההשלמה, בוהה במסך עם פנים בתוך הידיים. מנסה לעכל איך זה שהטובים והראויים שוב הפסידו לרעים, ואיך זה שכדורגל מופלא ויצירתי שוב נכנע למשמעת, טקטיקה ובריונות. כמה חבל שזה גם מיקרוקוסמוס של העולם שאנחנו חיים בו. 



"לך תחבק את אבא, הוא עצוב" היא אמרה לו. הרגשתי ידיים של ילד קטן מחבקות אותי, את הראש שלו על הכתף שלי ויד אחת טופחת לי קלות על השכם בסגנון "אל תדאג, יהיה בסדר". מתוק כזה.
למחרת, העצב של אורן התחלף בשמחת החיים הרגילה ובמונדיאל סלון ברזיל קרעה את בלגיה 6:1. אך אצל מבוגרים, כמו אצל מבוגרים, העצב לא עובר כל כך מהר. המונדיאל הזה איבד משמעות, אולי במונדיאל הבא (שבו אני אהיה בן 43!!!) הטובים ינצחו?
לפחות הרוסים גם עפו סוף סוף.

//מיכה גילין
 

Your email was successfully saved