לפעמים אני רוצה להיות סתם. סתם עוד מישהי בעולם.
בא לי להיות אישה כזאת פרובנציאלית עם חיים רגילים, שלא מחפשת לשבור את הכללים.
לסיים תיכון, לנסוע עם חברות לאילת או לנופש בקוס, להתגייס לצבא. סתם ככה, בתחושת שליחות לא מוסברת. בלי התקפי חרדה. לסיים את הצבא וללכת לעבוד בחנות, כמוכרת. אולי בשירות לקוחות. אני ארויח 26₪ לשעה ואז אני אגיע ליעדים וזה יהפוך ל28₪ ואני ארגיש כ״כ גאה.
עם הכסף שחסכתי אני אצא לטיול לדרום אמריקה, ושם אכיר את אהבת חיי. 
יקראו לו אבי. או עידו. או יהודה. 

ואז אני אלך ללמוד. 
אהפוך לסטודנטית למשפטים במכללת שערי משפט או אלמד מדעי החברה במכללת רופין. וגם הנהלת חשבונות סוג 2+3.
ואבי, או יהודה... הוא ילמד הנדסת מכונות. 
ואחרי שנסיים הכל נעבור לגור ביחד בדירת שני חדרים בקריית אונו. או חולון. ומה צריך יותר, מה? 
וחצי שנה אחרי זה אנחנו נטוס לחופשה בארה״ב, ושם הוא יציע לי נישואים. 
אני אעשה פרצוף מופתע וסוף סוף גם אנחנו נודיע קבל עם ופייסבוק שאמרתי כן... 

נתחתן באולמי בון בון בראשון לציון, ואמא שלי תהיה כ״כ מאושרת! אנחנו ניכנס לחופה לצלילי להקת ברושים וסלואו ראשון לצלילי סלין דיון, וכולם יתרגשו כ״כ שיעזבו את הקבבונים בטחינה ואת עמדת המגנטים ויבואו לשמוח איתנו. עד 2 בלילה. 
ואז ירח דבש בקונפגן. ונשלח תמונות בבגד ים כשאנחנו ישובים על החוף ומתחתינו על החול כתבנו עם האצבעות ״חג שמח ושנה טובה ממיכל ויוסי!״ או אבי. או טל. ולב, מסביב. 

ואח״כ נבקש עזרה מההורים ועם משכנתה קטנה נצליח לקנות דירת שלושה חדרים בשערי תקווה מהקבלן, על הנייר. אפילו יהיו לנו קוביות קטנות מעץ בנישה של פינת האוכל עם הכיתוב ״HOME" ו- ״LOVE". 

ואבי או יהודה או שלום יקבל קידום בעבודה ונוכל סוף סוף להרגיש ביטחון כשיגיע הילד הראשון. מתן. או ליאם. או שון. או בכלל ילדה - אמילי. או אדל. או טליה, כי זה מהתנ״ך. 
ונשלח את הילד לגן עירייה ואח״כ לצהרונית. ואני אאסוף אותו כל יום מהגן ונלך לגינה עד שאבא יחזור מהעבודה וישכיב אותו לישון בזמן שאני מכניסה עוד מכונה. 
ואז ילד שני, ואולי גם שלישי. 
ולפעמים כשרוצים לצאת לסרט בקניון העירוני או להופעה של משה פרץ אז נקרא לאחד ההורים שיעזור. ואולי הם גם יסכימו לפרגן באיזה סופ״ש. 

לפעמים אני רוצה להיות סתם. רוצה שהדאגות שלי יסתכמו במי יאסוף את הילד מהגן ומה אבשל לארוחת ערב, ואיפה לעזאזל משיגים מטריה של סמי הכבאי?! 
לפעמים אני רוצה חיים נוחים. בלי חלומות גדולים שארגיש צורך להגשים אותם כדי למלא את החור הזה שיש לי בלב. לא אצטרך להוציא כ"כ הרבה כסף על אלבום עם טובי הנגנים, כי החלומות שלי יהיו שהילדים יהיו מאושרים. ובריאים. חיים פשוטים. 

לפעמים אני רוצה להיות סתם. השגרה הייתה יכולה להיות כ״כ מבורכת. הכל צפוי וידוע מראש, אין ממה להתאכזב. שום דבר לא יכול להפתיע. 
ואין מחשבות מעיקות ופילוסופיות על מי אני בעולם הזה ולמה לעזאזל אני בכלל קמה בבוקר. ואין תחושות רעות של עצבות פתאומית, כי אם אהיה עצובה אז אוהד או יוחאי או איך-שלא-קוראים-לו יגיד לי: ״כפרה, החיים יפים! תחייכי!״. אז אני אחייך. ואלך לישון. 

ואין את הקטע הזה של להיות הכי טובה, ולרצות שכולם יאהבו אותי. ואין את הצורך הזה לכתוב ולהביע ולהגיד ולנתב את העצב, כי אין עצב. ואין לכתוב שירים בלילות ולרוץ לאולפן בבקרים. ולא צריך לחפש דירה בתל אביב ולהתפשר על רטיבות במקלחת כי לפחות אין שם ג׳וקים. ואין לצאת לדייטים אינסופיים ולהרגיש איך עוד קליפה צומחת מעליי ומקשה עליי לתת אמון בכל מי שמסביבי. 

ואין את התחושה הזאת שהכל פשוט חונק. כי החיים שלי יהיו סתם אחד גדול, ויחסית לסתם הגדול הזה, הכל נראה מלהיב ומרגש. 
והלב. שיהיה שלם. שרק יפעם, בקצב סדיר, והנשימה לא תיעתק, והבכי לא יפרוץ בלי התראה. 
ואין את הצורך הזה בחיבוק מנחם. 

לפעמים אני רוצה להיות סתם. 
אבל אני לא יכולה. 

// מיכל אהרוני

Your email was successfully saved