אני מפחדת.
תמיד שנאת את המילה הזאת. זו היתה חולשה מבחינתך. דבר שלילי. בזכותך אני משתמשת בה פחות ועושה יותר דברים שמפחידים אותי. 
אז תודה לך.
אני מפחדת.
תמיד חלמתי על אהבה טובה. כזו שמחזקת. משהו חיובי. בגללך עכשיו אני משתמשת בה פחות ועושה יותר דברים שסוגרים אותי.
אז בעצם... לא. לא תודה.

אני מפחדת לפתוח את הלב שוב והדבר היחיד שמפחיד אותי יותר הוא העובדה שאני כבר לא מצליחה להיפתח, גם אם היה לי האומץ.
פאק אני מפחדת!
להיות אפתית, לחיות על טייס אוטומטי, אבל ׳צינית׳ היא שפת האם שלי וחומות הן אחלה ג׳קט.
מה אם זהו? מה אם לא אתאהב יותר? מה אם ננעלתי עמוק מדי בתוך החומות של עצמי ואיבדתי את המפתח? מה אם לא מייצרים יותר מפתחות לחומות האלו?
שונאת סרטי אימה.

כשהייתי ילדה לא הבנתי מה הקטע של איש הפח. עכשיו אני הכלאה שלו ושל האריה - מתה מפחד והלב שלי נעלם. שלא לדבר על שביל האבנים הצהובות, אותו איבדתי מזמן והקוסם הלך בעצמו לאיבוד בדור הY.
אבל קוסם aside, אני בכלל גדלתי על דיסני. שם התחילו הבעיות.

תעשיית אגדות יקרה, הרסת לי את המציאות! חייתי בסרט, באשליה. אני נשבעת שאפילו שרתי לציפורים. היום אני מי שאני ולדיסני אין תיבת פניות הציבור או אחריות לכל החיים. רק מנטרה שנתקעה: ׳תמיד תהיי טובת לב, לא בשביל לקבל בחזרה וגם כשהסביבה לא שווה את זה׳. זה החינוך שקיבלתי מההורים, מדיסני. וואטבר. כשאני אוהבת זה עד הסוף, אם צריך לפסוח על האגו - so be it כי מי צריך אגו באהבה? באגדות הוא בוטל, נחתך בעריכה. במקומו שמו מכשפה והנסיך בעצמו הציל את הנסיכה ממנה.

באגדות גם אין תמרור אזהרה ללב מתאהב, ודווקא על זה מרפי כן שמר בחיים האמיתיים, מינוס פרט שהתפספס ונשאר לסוף הכתוביות בסרט (אחרי שכולם יצאו מהאולם דרך מסדרון הזוי שנראה כמו הסוף הרע בעלילה) - לא אמרו שלהיות טובים בחיים האמיתיים זה בעצם רע כי לא כולם יודעים איך לאכול את זה.
׳את מבינה? איפה האגו שלך ילדה? למה את טובה מדי? תני לו להתאמץ!׳

פאק איט, למה המציאות פה כל כך מעוותת? מתי התחלנו לסבך הכל? הנסיך אף פעם לא ביקש מהנסיכה להיות קשה להשגה (זה שהיא ישנה כמה שנים לא אומר שהיא לא שמה עליו, אל תהיו קטנוניים).
׳חמודה.. לציור שלך דרוש תיקון, הוא ׳מושלם מדי׳ ולגברים בעולם האמיתי קשה עם so called מושלם, זה טוב להם מדי. וטוב מדי זה רע. 
תציעי קצת רעל, תפתחי את שריר האגו, תהיי ביצ׳, אולי תשיגי איזה נסיך׳.

במקום משחקי הכוחות, הוצאתי את הלב מהחזה ושמתי בכספת שאת הקוד שלה החלטתי לשכוח, למרות שלפעמים אני קצת רוצה להיזכר, מודה. שכחון סלקטיבי בהפרעה (עיין ערך תופעות לוואי בדור הוואי וואי וואי).

היה-הייתה-פעם שרציתי נסיך, היום אין לי סיכוי לזהות אותו כי אני מפחדת להרגיש, ואז נבהלת כשלא מרגישה כלום. אני מניחה שהסוס שלו ברח והמסכן תקוע על איזה עץ.
יכול להיות שפספסתי את כל ההזדמנויות והגעתי לתאריך הפג תוקף? מה אז? 

מילא הייתי בחורה של חתולים-לכל-החיים. אבל אני לא. חלקם בכלל עושים לי אלרגיה. וגם זה מפחיד. לא האלרגיה - ׳כל החיים׳ הזה. הדבר היחיד שאני מוכנה להתחייב לו כרגע זה החופשי חודשי ברב קו, וגם עליו אני מתלבטת כל חודש כי כשיש חגים זה לא משתלם, אז ׳לכל החיים׳? השתגעתם?

מחליטה לברוח לפייסבוק. מגוללת את האצבע על חיים של אחרים. 
ליצנים? זה מה שמפחיד אנשים היום ב-2 בלילה? מה עם מחשבות שאוכלות את הראש? או הלב שלכם שכואב אבל אתם לא מצליחים לאתר איפה הוא בכלל?. 
ז-ה מפחיד. לא it. 

// מיכל ברדע
לעוד מיכל >>
 

Your email was successfully saved