אני יושבת על חתיכת דשא שמתאימה בדיוק לשטח שהגוף שלי תופס ונשענת על משטח בטון שמישהו הניח פה בדיוק מהסיבות הנכונות לגב שלי. 
צהריים. השמש בשיא שלה, כמו לא יודעת שבעוד כמה שעות יחליף אותה הצד האפל של הירח. 

היא מתלבשת לי טוב על העור, מזכירה לי שהתלבשתי נכון כדי שהקרניים שלה יגיעו אליי בצורה מדויקת. מסביבי, בין הדשא לרצפות יש שבט שלם של נמלים ולפי התנועה שלהן הן במסיבת טבע ובטח הדמות שלי נראית להן כמו מיצג מטורף, מינימום מהמידברן. בכל מצב אחר הייתי מחליפה מיקום כדי שהשבט לא יטפס על המיצג שהוא אני אבל עכשיו זה לא מזיז לי. השבט הזה הוא חלק מהתפאורה הפשוטה והמושלמת שמצאתי ואני לא מזיזה כלום. 
מרימה את הראש ונשענת אחורה, הפנים שלי סופגות ויטמין די אמיתי, לא כזה של קרמים תעשייתיים ואני מחייכת לעצמי- איזה כיף שאין לי מייקאפ על הפנים, עכשיו השמש יכולה לגעת בי באמת. 
האוזניים שלי מחוברות באזניות לצלילים ללא מילים, כאלו שמאפשרים לקולות בראש שלי לדבר ולעוף לכיוונים יצירתיים. המחשבות מצליחות להתפזר כמו העננים בפתיח של הסימפסונס ושום דבר עכשיו לא יכול להשתבש. 

אני מנסה לחשוב מאיפה מגיע כל ההיי הזה שצץ מכלום ואז מבינה שהכלום הזה הוא בעצם הכל. 
אחרי הסערה הקודמת ואולי לפני עוד אחת, הכלום הוא בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. 
הכל שקט. אין בלאגן. 
יש זרימה עם הגלים ואני אפילו לא מנסה לנווט. 
מה שייצא זה מה שנכון.
 
לפני זמן לא רב בכלל, הייתי בטוחה שאני צריכה לחוות איזה פסטיבל בדרום כדי למצוא את השקט שלי או האושר, השמחה או החיוך הפנימי. כשלא התאפשר לי להתנתק מהשגרה ולברוח לשם, שחררתי את אותו ׳צורך׳ ומשם זה הגיע-
השקט מצא אותי, או אני אותו. 
בכל מקרה- הוא כאן. כאן ועכשיו.
לא במדבר ולא בחו״ל. לא במה שקרה בעבר ובטח שלא בדאגות על העתיד.
הוא על חלקת דשא אקראית, במידברן של נמלים.

// מיכל ברדע
לעוד מיכל >> 

Your email was successfully saved