אז נרשמתי לניסוי מציאות מדומה. פורסם אחד כזה באינטרנט תמורת ׳דמי כיס׳ שסוגרים פינה. מציאות מדומה זה אחלה דבר, ככה כולם אומרים, אז יאללה. הגעתי לבניין הגבוה ביותר בתל אביב, המוזר עם הצורה הא-סימטרית, כאילו הארכיטקט אמר ׳בוא נתעלל בכל אלו עם ה-OCD'. ארכיטקט זבל, אבל יצא לו יפה. 

המנחה כיוונה אותי למעלית ועלינו לקומה 59. קומה הייטקיסטית, כזאת שגורמת לכל מי שנכנס לקנא, גם לאלו שעובדים בהייטק בעצמם. במקום קירות יש חלונות ענקיים עם נוף לים שלא מבייש את הנוף מהמלונות בעיר, אלו שעל הים... כמה יופי. ואיזה כיף זה בטח למי שתקוע פה כל היום מול התמונה הפנורמית הזאת. 
כלוב הזהב הכי מפואר שהייתי בו עד עכשיו by far.
ביליתי שלוש שעות מול מחשב שהקרין עליי שאלות פסיכוטכניות שחפרו בכפית את המוח שרק רצה לסיים. כשהגעתי לשלב בו כמעט נרדמתי, הכרחתי את עצמי להתעניין בשאלות. לא ברור לי איך, אבל זה עבד. הצליח להם המציאות המדומה.

אחרי השאלות הרכבתי סוג של קסדה עם משקפת שהכניסה אותי ליקום מקביל. 'איזה מגניב!' חשבתי לעצמי ונכנסתי ללופ בהתלהבות. 'נותנים לי לשחק ואני מקבלת על זה כסף'.
כשהניסוי נגמר רציתי להקיא. העולם ה-so called מושלם הזה עשה לי בחילה. 

קיבלתי את הכסף וחיפשתי את האוטובוס שייקח אותי הביתה למציאות שלי, לא-תמיד-מושלמת ככל שתהיה, אבל לפחות אמיתית, כזו שאפשר לגעת בה. כל מה שרציתי היה לקחת כדור וללכת לישון. הראש שלי התפוצץ בגלל יקום שבכלל לא קיים. שנייה לפני שהתרסקתי על המיטה, הרמתי את הראש לחלון. יש לי פאקינג ים מהחלון. הוא הרבה יותר קרוב וזו לא מציאות מדומה.  לקחתי את האייפון וירדתי לחוף.
פתאום קלטתי כמה זמן לא באתי לפה בשקיעה. השקיעה של תל אביב התחלפה בפיד של הפייסבוק והכי הרבה עננים שראיתי לאחרונה היו באיזו תמונה של [email protected] או שקר אחר באינסטגרם. מה נהיה ממני?
מצאתי לי ערמת כיסאות כתומים והתיישבתי על העליון. הסתכלתי על השמיים. הרחתי את הגלים.

כשההוא בשעה שתיים ורבע הסתכל לכיווני הבנתי שאני מחייכת וזה בטח נראה מוזר. פאק איט, למה לחייך למסכים זה הגיוני, אבל לחייך לעננים זה לא? המשכתי לחייך, לנשום את העננים דרך העיניים ולספוג את כל הכיף האמיתי הפשוט הזה.

כשמשהו כל כך פשוט גורם לי פתאום תחושה כזו טובה, אני מבינה כמה התחושה הזו היתה חסרה לי. 
כמו התחושה הממכרת של להסניף את השיער של האהוב שלי אחרי שהתגעגעתי אליו נורא.
התחושה הפשוטה הזאת, יש לי אותה פה כל הזמן, מתי שארצה. אבל אני בוחרת לקחת את האייפון ולגלול למטה במציאות מדומה באמת.

הזוג שלפניי יושב על מגבת. הוא שקוע בפלאפון והיא נעמדת, שוקלת אם להיכנס למים. בא לי לדפוק לו את הפלאפון בראש... שיראה מה יש לו מול העיניים, היא מושלמת, אבל הוא תקוע במסך.
לפעמים בא לי להרוס לעצמי את האייפון, שילך קצת לעזאזל. בפעם האחרונה שהמחשבה הזו עברה לי בראש הוא נגנב וקיבלתי כמה ימים של שקט מהעולם. מחשבה יוצרת מציאות. ואז אני הורסת אותה עם אחת לא אמיתית. עד שבאה לי אחת מדומה שעושה לי כזה כאב ראש שכל מה שאני רוצה זו מציאות אמיתית אחת פשוטה.

מזל שבכלוב הזהב מציעים מציאות מדומה שיכולה להוציא אותי אל המציאות האמיתית שלי מדי פעם.
// מיכל ברדע

Your email was successfully saved