יש ילדים של אבא, יש של אמא ויש ילדים שהם גם של סבתא, כמוני.
היינו החברות הכי טובות. היה לנו קשר מיוחד. היית מתקשרת אליי באמצע הלילה כשהיית מרגישה בודדה והייתי מצחיקה ומרגיעה אותך. בעיקר הייתי מרגיעה את עצמי מעצם היכולת להרגיע אותך. 

פעם, מזמן, גייסת אותי להיות עורכת הדין שלך, זו שתמיד 'תגן' עלייך כשסבא ואת הייתם מתווכחים. הייתי בת 3 וניסיתי לגשר. יצור קטן עם ראש מלא בתלתלים קופצניים, הסתכלתי עליכם מלמטה וניסיתי להבין את הגדולים. עד היום לא באמת הצלחתי. הייתי ילדה מופרעת, כזו שמטפסת על עצים וחוזרת הביתה עם עלים בשיער וצלקות על החזה. 
אפילו איבדתי את טבעת הנישואין שלך כששיחקתי איתה בגינה אבל את.. לא כעסת. כשכבר כן כעסת עליי, עשית את זה בצורה הכי מתוקה בעולם, חצי מחייכת חצי עצבנית ובסוף הכל נשכח. היית סבתא קלאוס.
הייתה בך תמימות שכבר לא מייצרים. פעם כשראית פורץ בבית, לא הבנת מה הוא עושה ושאלת אותו בתהייה למה הוא גונב ממך. אני לא מקנאה בו סבתא. זה בטח מבט שהוא לא שכח לעולם.

בפעם האחרונה שישבנו, סיפרתי לך שאני טסה לשלושה חודשים. אמרת לי שזה הרבה אבל שלא אחשוב עלייך ואעשה חיים. פחדתי לעזוב אותך ונרגעתי רק כשהסתכלת לי בעיניים ואמרת שאת אוהבת אותי. שבועיים אח״כ אבא התקשר ואמר שעזבת אותנו לתמיד. את הלוויה חוויתי דרך הטלפון. הייתי בקצה השני של הכדור ועד שהייתי מגיעה החול כבר היה מכסה את כולך.
סליחה סבתא.

יום למחרת באת אליי בחלום: היינו בגינה יפה, את לבשת שחור והשקית עציצים. היית ממש מרוכזת בהם. אני עמדתי כמה מטרים מאחורייך וקראתי לך שתחכי לי. רציתי לעזור לך עם ההשקיה אבל את המשכת ללכת. לא שמעת אותי. עד שמשום מקום הגיעה מישהי לבושה בלבן וסימנה לי עם היד לעצור. ׳תני לה ללכת. שחררי אותה. היא בסדר׳.

5 שנים עברו ולא באמת שחררתי אותך. קשה לי אפילו להגיד ׳זיכרונך לברכה׳. זיכרון הוא ביחס למשהו שנשאר בעבר, אבל את עדיין איתי. באמת סבתא. 

נכון, אני לא באה לבקר ׳אותך׳ בחלקה 9 בבית העלמין מהסיבה הפשוטה שאת לא שם. הברחתי אותך איתי, אני יודעת שלא היית מתחברת לחלקה 9. כולם שם כאלה מתים ואת תמיד אהבת לעשות חיים. היית אש. קראתי לך "סבתא רמבו" כששרדת דברים לא הגיוניים. היית השילוב הכי מעניין בסביבה - אצילית, בליינית, ביישנית, ואסרטיבית. 

היה לך חשוב לנצל כל רגע ולעשות את הדברים שאת אוהבת, לחיות כאן ועכשיו, להגיד את מה שחשוב לך ולהעביר הלאה את האמונה שלך ולפעמים גם לגלגל עיניים בדרכך שלך. אהבת לכתוב, אפילו הוצאת ספר, שאגב לא היה לי אומץ לקרוא עד היום. עוד לא השלמתי עם החיסרון שלך. תמיד אהבתי לכתוב. הכתיבה היא המפלט שלי, המראה, האמת, שק האגרוף. זה בטח משהו בגנים. 

אני זוכרת שרצית שאהיה עיתונאית, שאכתוב על דברים. סבתא, אני שונאת פוליטיקה אז אני כותבת בלוג באינטרנט. אני מקווה שיש לך חיבור טוב לויי פיי שם למעלה. זרקי לי איזה לייק, מה אכפת לך.
לקח לי זמן להבין את הסיבה לכך שלא נפרדנו by the book. בהתחלה כעסתי על הגורל כי איך אפשר לכתוב תסריט כזה מבלי לתת לי להיפרד? ואז האסימון נפל – לא באמת יכולתי להיפרד ממך. את נשארת איתי- כשאני רואה מישהי מבוגרת שמזכירה אותך ברחוב ולפעמים כשאני מחייכת ככה סתם בלי סיבה. 

את עדיין חוזרת אליי בחלומות, מתוך חלקיקי זיכרון שקבורים עמוק בעבר וצצים רק בשעות הקטנות של הלילה. חלקים אחרים צצים כנראה מתוך העתיד שקיוויתי שאת תהיי בו. 
תודה לך על מי שהיית ועל מי שאני, כי הרבה מזה בזכותך, בדרך כזו או אחרת. נוחי על משכבך בשלום זה בסדר, את חיה דרכי, סבתא.
אני כותבת, עושה חיים, ומישהו שם למעלה נתן לי קצת מהגוון הירוק שהיה לך בעיניים. 

אוהבת ומתגעגעת, 
עורכת הדין הקטנה שלך

// מיכל ברדע

Your email was successfully saved