את מחסום השירה שלי קיבלתי בכיתה ד׳ כחלק מתסמונת ׳מלכת הכיתה׳. 
לא הייתי היא. הייתי די רחוקה מלהיות והיא היתה יפה עם גומות ושיער גולש, חכמה, שנונה (כמה שילדה בכיתה ד׳ יכולה להיות) ושרה מדהים. 

אני הייתי הרבה יותר חכמה וחדה ממנה, אבל פחות יפה. המראה החיצוני לא הזיז לי. 
הייתי ילדה שעושה מה ומתי שבא לה בלי לדפוק חשבון לאף אחד. אצל החברים מהבית הייתי לגמרי ׳מקובלת׳ אבל בביה״ס נדחקתי לפינה כי שם- כמו בכל סרט קולג׳ אמריקאי- אם את לא הכי יפה, מוקפת בבנים שרוצים בקרבתך ובחברות טובות שעושות כל מה שתגידי, את לא שווה. 
את אולי סיבה טובה לחרם. 
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי לשיר. זה הרגיש כמו ניתוק, תרפיה, סוג של מיינדפולנס וכשהתקיימו האודישנים ללהקת בית הספר היה לי ברור שאני מתמודדת. 
גם מלכת הכיתה התמודדה וכולם סגדו לה ולשירה שלה. שם נפל לי אסימון שליווה אותי הרבה שנים מאז-
את לא כמוה. את לא מספיק טובה. אין לך סיכוי. תוותרי.
אז ויתרתי. 
לקחתי צעד אחורה, לא הייתי מסוגלת לשיר. 

מהילדה שתמיד עמדה על שלה ולא ראתה בעיניים, הפכתי להיות עצורה, חסרת ביטחון, עוד אחת שסוגדת למלכת הכיתה. רציתי שיאהבו אותי וחשבתי שזה יקרה אם אדע לְרַצּוֹת את האנשים הנכונים.
השנים עברו, השמפואים במקלחת היו היחידים ששמעו אותי שרה ו׳מלכות כיתה׳ אחרות צצו בשינוי אדרת מפעם לפעם והעירו את ההתניה מהעבר והצורך לְרַצּוֹת, ללכת עם העדר ולחשוב כמו כולם. הלכתי על הקווים כי זה היה נוח ומוכר, נתן אשליה של בטחון והרגיש קל יותר מלחפור בפצעים היסטוריים שמובילים לכיתה ד׳ אול-אובר-אגיין. 
כי למה לנסות להבין מה מקור הבעיה ולפתור אותה כשאפשר להדחיק?

וכך הפכתי להיות לייט בלומרית.
כשכל החברות שלי העלו תמונות עם בטן הריונית, אני ניסיתי להבין את החיים. 
סיקרן אותי לדעת למה לוקח לי זמן ולמה אני חייבת להיות שונה. האסימון המשלים נפל בתקופה האחרונה (לייט בלומרית, אמרתי?) כשהבנתי שגם אם לפעמים הצלחתי להיות כמו כולם, האני האמיתי שלי עדיין התעקש להיות הוא וכל עוד לא נתתי לו- נוצר דיסוננס, משהו בי לא יכל להיות שלם ולכן החיים העבירו אותי את אותו המבחן שוב ושוב עד שלמדתי את הלקח.

לקחו לי הרבה שנים להבין שאפקט כיתה ד׳ לא יימשך לכל החיים, שעברתי תהליך, שהדמות שאראה במראה תהיה מי שאחליט להיות- הילדה העצורה או הילדה האמיתית שתמיד הייתי.
היום אני יותר מי שאני, מקבלת את זה שלא לכולם זה מתאים, מבינה שזה לא באמת משנה ובעיקר לומדת להעריך את עצמי מחדש. 
צילום: NOAM.BS PHOTOGRAPHY 
אחרי הפרידה האחרונה, החלטתי שהגיע הזמן לעשות ריסטארט והוצאתי מהארון את האהבה הישנה שלי לשירה.
באהבה בארון כמו באהבה בארון- קל זה לא היה, אבל התאפשר אחרי שהבנתי שהמפתח נמצא פחות בביקורת העצמית שנתקעה בתודעה ויותר בקבלה העצמית, ובזכות האנשים הנכונים שגרמו למחסום להיראות הרבה יותר נמוך ממה שהוא היה נראה בראש שלי עד שהצלחתי להיפתח לאט לאט בכל פעם.

אני לא יודעת מה עלה בגורלה של ׳מלכת הכיתה׳ שאם לא היא, בטח החיים שלי היו נראים אחרת (כמה דרמטי- ככה נכון, כי לחוויות הילדות שלנו יש הרבה יותר משקל בחיים הבוגרים ממה שנדמה לנו), אבל אני כן יודעת שאני לוקחת אותה בשירה, לפחות בעיני עצמי ובאמת של החיים-זה מה שחשוב.
// מיכל ברדע

Your email was successfully saved