הזמן שעבר הספיק למלא את המכסה הלגיטימית וזה רק עניין של זמן עד שפייסבוק יתחיל להעלות תמונות באוב וזיכרונות יתחילו להציף את מסך הרגשות. 
Winter is coming 
האוויר השמח והקליל של הקיץ כבר התחיל להתחלף בתחושה קרירה לקראת הערב, כזו שמשאירה מקום לספק חולצה קצרה- ספק ארוכה.
כשיהיה קר באמת, יימשך שרוול של סריג מהמדף העליון ואחריו יפלו עוד שניים חורפיים המלווים בריחות של ארון עץ חנוק, מותג אירופאי ובושם אהוב שמזמן לא התפזר בין קירות החדר הזה.

מבין כל חמשת החושים, הריח הוא החזק והמתסבך מכולם. אדי הבושם יחדרו לעיניים ויתחילו ממלאים תאים אנושיים בגעגוע חזק אך עדין, כזה שמשאיר סימן כתובת קעקע בלתי נראית על הלב, אך מורגשת עד כאב.
ריח הבושם הזה תמיד היה הקש ששבר. החולשה הכי גדולה- ההימנעות הכי נחוצה. ׳דע את האויב- הכר את חולשותיך׳.

הוא התחיל כדור שלג שקשה מדי לעצור- פתאום מבט סוקר את החדר בחיפוש אחר סימנים נוספים בתקווה למצוא מטמון כלשהו, חלק אחרון של פאזל, תחושה שתשביע, שתיתן מרפא, שקט. הדמיון שלא היה נוכח זמן מה גם הוא, מצטרף לביקור והחדר מתעורר לחיים. חיים שהיו פה בזמן אחר כשהייתה בו נשמה נוספת.

צמד ׳מה-אם׳ מתחיל ממלא את חלל המחשבות ואיתו ׳חרטה׳ ו׳סקרנות׳ מכרסמים בהיגיון, דורשים תשובות שאפשר לקבל רק מהלב. 
וכל אותו הזמן הלב נותר נעול, ספק מורדם, חבול ומסומם בצינוק שבנו לו החכמה והשכל הישר. הוא מרגיש בבשר את כל ההתרחשות וצועק מבפנים- ׳תנו לי לצאת׳! הצעקה נשמעת עד למרחקים אך היא חלושה מדי ואין בכוחה לגבור על שומרי הסף. הם מיומנים ושרדו קרבות קשים עד כה.
המלחמה השקטה נקטעת למשמע הצלצול הגואל של הנייד, ממנו בוקעים קולות מוכרים ובטוחים שמצליחים למשות מעלה את התודעה מעומקי התת, לאוויר בו אין ריחות אסורים, לחוף מבטחים.
מכאן הדרך ידועה, ובכוחות מחודשים כל התחושות נדחקות פנימה ואחורה אל התת-מורגש, כפי שנדחקו במשך אותו פרק זמן מאתגר, כל פעם מחדש.

ימים נוספים עוברים ועכשיו זו המלחמה האמיתית- המעגל השנתי חוזר על עצמו בדיוק לא מפתיע של תאריכים זהים שמובדלים רק בסיומת מספר השנה הנוכחית. חלקיקי זיכרון מהתקופה שחלפה מהדהדים ומתדפקים על דלת ההווה, מבקשים לנסוע בזמן ולקרות שוב, לתרום את חלקם בתוספת ניסיון העבר.

הגעגוע והסקרנות מאחדים כוחות והנה הם כבר כאן- תכף ומצליחים לנגוס בפיסת השכל הישר שהתעקם מעט לשם שינוי- האצבע על הצג ובשבריר שניה של חוסר שימת לב, הלב מצליח לחמוק מבעד לסורגים וללחוץ CALL אך לשווא! כמו תמיד הוא יידחק הצידה ברגע האחרון. הראש מתאפס והשיחה מנותקת לפני שהספיקה להגיע לצד השני.
זה היה קרוב... הרי התחושה הפכה כבדה יותר, האמת מציקה יותר, התת מודע ומורגש הרבה יותר. 
ועדיין- ניצחון המחשבה על הרגש בפעם ה365 קורה שוב.
כי היה הוא ועודנו- גבר של כמעט.
צילום תמונה ראשית:  NOAM.BS PHOTOGRAPHY
// מיכל ברדע
לעוד מיכל >> 

Your email was successfully saved