היה היית פעם ילדה חופשייה שטיילה יחפה בשדות ולא ידעה פחד.
לחיוך שלך לא היו מעצורים, היית אמיתית ורצית לטרוף את העולם, היו לך חלומות.
ידעת שזה מסוכן להסתובב ככה יחפה, אבל התמימות שלך ניצחה הכל, גם את הפחד ממה שעלול לקרות כי 'לי זה לא יקרה׳ ושאר סיסמאות.

לכי תסבירי לעצמך-של-עכשיו שלעצמך-של-פעם יש יותר משקל ממה שחשבת.
לכי תסבירי לה שצריך להתמודד אחרי שנים של הדחקה.
לכי תנסי למצוא תירוצים כשאת יודעת מה הסיבה.
לכי תחפשי את הפתרון הקל ותדחיקי כי זה מה שאת יודעת, זה מה שאת מכירה, זה מה שאת-של-פעם לימדה אותך טוב מדי.
לכי.

לכי רחוק, הכי רחוק שאפשר, רק כדי להבין שהכי רחוק שתגיעי אי פעם יהיה המקום הכי קרוב לעצמך ומשם אי אפשר ללכת.
בואי.
בואי קרוב. בואי אמיתי. בואי תרגישי גם כשכואב.
בואי לקצה, תמתחי את הגבול עד שייקרע, עד שתשתחררי.
בואי תנסי אחרת.
בואי... מה כבר יש לך להפסיד?

תפסידי. 
תפסידי לעצמך. את לא צריכה לנסות לנצח כל פעם מחדש. 
תסתכלי לפחד בעיניים. הוא זר לך רק כי למדת להתעלם ממנו ולהסתכל מעבר.
נכון, זה מרגיש כמו סטלה רעה והכל פתאום נראה שונה ואיך תצאי מזה עכשיו?
תנשמי.

תני לפחד להיכנס. תתעכבי עליו. תשתמשי בו. 
תפחדי, תיפתחי, תדברי, תיחשפי, תכאבי הכל החוצה.
כדי לרפא כוויות צריך לפעמים להישרף. 
תרגישי את הכאב ותני לו להרפות ממך הלאה.
אומרים שזה מחזק.
אז למה לעזאזל את מרגישה כל כך חלשה?  

תנוחי ילדה-של-פעם.
לא נרגעת מאז שנדקרת בשדה. זוכרת?
הקוץ נכנס עמוק כשרצת קדימה. ההלם נעל אותך אך מיד שכנעת את עצמך שזה חלק מהמסע, שככה זה, שזה לא כל כך נורא ובכלל לא כואב. יש כאלו שסבלו יותר ואת יצאת מזה בזול, הרי אף פעם לא צלעת בגלל הקוץ ההוא. 

לא נתת לאף אחד אחר לדעת, גם לא לעצמך. 
שכחת אותו בפנים, הגוף שלך התרגל, המשכת לרוץ. העדפת להדחיק כי זה כאב מוכר וניתן לשליטה והכאב של ההוצאה מהשורש הוא בלתי צפוי, כמעט כמו הדקירה עצמה. 

הזמן עבר והכל נדחק, עד שהגיע אחד מיוחד והעביר בעדינות את האצבע על העור הרגיש שהסגיר את מה שקברת לפני שנים.

ילדה, 
את העבר את לא יכולה לשנות, הוא עבר והשאיר בך את מה שהשאיר.
את כן יכולה לשחרר אותו החוצה במקום לאחוז בו חזק מדי עד שמופיעים סימנים של ציפורניים בכף היד. 
הציפורניים שלך. 
שחררי את עצמך מהצל של עצמך.
את לא אשמה שנדקרת.
את לא אשמה שהוטרדת מינית. 

// מיכל ברדע

Your email was successfully saved