אני יושבת על החול ועושה מיינדפולנס. האוויר כבר התחיל להתקרר והרוח מתערבבת עם הנשימות שלי ועושה את התהליך למרגיע וטוב יותר. שאיפה- נשיפה. שכחתי כמה זה עושה לי טוב. כדאי שאעשה את זה יותר. אני יושבת על החול ועושה מיינדפולנס ופתאום אתה צץ לי במחשבות.

מה אתה עושה כאן? אין מחשבות במיינדפולנס. אבל לך זה לא מזיז. אתה דמות קטנה, יושב  על הברך השמאלית שלי ומסתכל עליי מלמטה עם העיניים האלה, מתחת לכל התלתלים שמזמן לא יצא לי לבלגן. מעניין אם אתה כבר יכול לעשות קוקו. אני מצקצקת וממלמלת בלב - "זוז מפה", אבל אתה בשלך - מחייך, מפנה את הראש לכיוון הים ומתחיל לזמזם חלקי שירים שבורים.

אני יושבת על החול ומסתבר שאני עושה 'עמיתפולנס'. תמחק את החיוך הזה מהפרצוף שלך, זה לא מצחיק. או שכן. קצת. אני מנסה להתרכז בכלום אבל אתה משחק בחול וזה משחק לי בראש. אתה מרגיש שזה מפריע לי וכאילו כדי לגרום לי לשנוא אותך יותר ולחשוב עליך פחות, אתה מסנן אליי - "זדייני". אני מגלגלת עליך עיניים. לא עבד לך.
אני יושבת על החול ועושה עמיתפולנס.

השמיים נקיים מעננים ומטוסים. בן גוריון עדיין עומד על הראש. לא נמאס לו. יש פה שקט, אבל שקט מוזר, כמעט מטריד. לפחות הגלים לא הפסיקו לצעוק. ממשיכים להתנפץ לתוך עצמם. 'תמיד אהבה' של עברי לידר קופץ לי לראש ומציל אותי מהשקט. משום מה, המשפט שנתפס לכולם בשיר הזה הוא "וזה תמיד אהבה, זה תמיד מסובך ונמאס" אני דווקא נתפסתי למילים הראשונות של השיר: "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב".
 
כי כשטוב לי אני לא עוצרת וכותבת את מה שעובר עליי. אני רוצה לחוות עד תום את הרגעים הטובים האלו כי אני יודעת שטבעם של רגעים לחלוף, והנצח הוא אוסף של אינסוף רגעים חולפים, ואת מה שטוב צריך לתפוס, להרגיש ולהפנים. אבל כשפחות טוב והמחשבות רוקדות לי בראש, אני מנסה לכתוב בניסיון לסדר אותן קצת, או לפחות לגרום להן לרקוד ריקוד שורות ולהבין מה קורה אצלי בראש. 

איתך הבנתי אותי טוב יותר. המילים יצאו לי בטבעיות מהלב ורציתי שתשמע אותן. עשית לי mirroring בלי להתאמץ. מה יש בך לעזאזל? תפסיק לסובב את המחשבות שלי כאילו היו ספינר בין האצבעות שלך. שיגעת אותי. חטפתי סחרחורת, אפשר לעצור? אני רוצה לרדת. ואני כועסת. לא עליך, על עצמי. כי הלב שלי רצה שתבוא, הוא כזה ילד. רוצה לחוות ולהרגיש, הוא סקרן ואין בו פחד. והוא מצא חבר שכיף לו לשחק איתו אז הוא קרא לו. לך. וכיף לכם לשחק ביחד, אז למה אתה הולך? הלב הוא ילד. לא כמו אבא - מוח. שקול. מבוקר. ומנסה כל הזמן לחנך את הלב- 'תפסיק להתרוצץ ככה, אתה עוד תשבור לעצמך משהו!'. 

וזה נכון, אבל זה עדיף מלהימנע ולא להרגיש כלום. והלב, למרות שהוא רק ילד, יודע את זה. וילדים הם הרי התסריטאים הטובים בעולם.
אני יושבת על החול ומסיימת את המיינד-עמית-פולנס שלי. מתחברת ליוטיוב ונותנת לו לקחת אותי לאיבוד בשירים שאני לא מכירה. לפעמים הוא יודע יותר טוב ממני מה אני צריכה לשמוע. מילים שלא שמעתי קודם נכנסות לי עמוק לתודעה. זה מדהים איך הרדאר שלנו פתאום קולט חלקים משירים שמתאימים בדיוק לאותו הרגע, למרות שבמצב אחר לא היינו מתעכבים עליהם כלל. 

כל המשמעות הזאת משתלטת עליי, ואני מחליטה שהספיק לי. אני קמה מהחול ומנערת אותו מעליי. חלק מהגרגירים עפים על השיער שלך ואתה חצי מתעצבן ומנסה ללא הצלחה לנער אותם ממך. אתה מרים את הראש וקולט שאני חצי צוחקת עליך, ואומר לי בטון הזה שלך "אל תשגעי אותי!" אני מחייכת והחיוך נוגע לי בעיניים, אז אני יודעת שהחיוך הזה אמיתי. 

אני מסיטה את המבט לכיוון הים לכמה רגעים, מנסה לעקוב אחרי גל קטן שהלך לאיבוד ובסוף מצליח להשתלב בין כל השאר ונרגע לאט אל החוף לפני שהוא חוזר לסבב נוסף. מטוסים מתחילים להופיע משומקום ואחד מהם קורץ. אני הולכת לכיוון הים עד קו החול שנהיה לח. יש יותר חוף ממים. הים נסוג אחורה ואני מרימה את הראש כדי לחפש את הירח שאחראי לכל זה. אין ירח הלילה. אבל מסתבר שיש לו השפעה גם כשהוא לא נוכח. ממש כמוך.
אני מגיעה לקצה המזח ומטפסת על אחד הסלעים. הרוח פה הכי חזקה והגלים עוצמתיים ומגיעים מכל הכיוונים, כמו משלבים ידיים אחד בשני, נרגעים כשזה קורה ונעלמים זה בזה, אחרים מתנפצים כמעט עליי. 

זו יכלה להיות תמונה פנורמית מושלמת. אחרי האל-יודע-כמה-זמן, אני נזכרת ששלום חנוך פעם אמר לי שלפעמים צריך לצלם בלב. שלום הזה גאון. גם ככה אפילו אייפון 10 לא יצליח להעביר את העוצמה הזו דרך העדשה אז אני מצלמת בלב. מצליחה לא לקחת את הרגע הזה כמובן מאליו. גאה בעצמי. רבע חיוך בצד השמאלי של הפה. רק אני כאן. אני וקצות העצבים החשופים שלי. 

הרוח עושה את שלה ומביאה את קצף הגלים עד אליי. מדהים. אלוהי הדברים הקטנים. 'ואיך שזה עושה לי עור ברווז'. אני לוקחת נשימה עמוקה, מסתכלת עליך לרגע ומפנה את הראש. חוזרת הביתה. אתה נשאר על החוף, לפחות עד הפעם הבאה. ואני חוזרת עם כל ארגז החול עליי.

לפני שאני נרדמת אני מרגישה גרגירי חול בשיניים, שומעת אותם חזק באוזניים ונזכרת בלילות מצחיקים איתך אחרי שחזרנו מהים והבאנו את כל החוף איתנו בכיסים. זה חסר לי. אתה חסר לי. השיחות שלנו, היוטיובים איתך בשלוש בלילה, שלא ברור איך הגענו אליהם בכלל אבל אנחנו נקרעים מצחוק והשותפה שלי רוצה להרוג אותי. 

חסר לי המבט שלך, שחצי מפחד להסתכל לי בעיניים, חצי לא יודע מה לעשות עם העיניים שלך אם לא. חסר לי ההיסוס שלך כשאתה לא יודע אם להיפתח אליי, וכשבטעות נפתח קצת יותר מדי, מסתכל אחורה ולא מבין מה הלך פה עכשיו. כאילו ירדת מהאוטובוס בתחנה הלא נכונה ואתה לא מצליח לזהות איפה אתה ולמה ומה זה בכלל אומר. מסתבר שאתה חסר לי הרבה יותר ממה שחשבתי. 

מתלבטת עוד רגע ולוחצת SEND. איזו הקלה. אפשר לנשום. זה בכלל לא משנה איך תגיב, אם בכלל. העיקר שהורדתי כמה קילוגרמים עודפים מהלב שלי. עכשיו הוא קליל ודקיק, כזה שיכול לדגמן הרואין שיק. הוא מרוצה, אני מרוצה. אפשר להמשיך לחיות.

אני יושבת על החול ועושה מיינדפולנס.
הפעם זו שנה אחרי. אני פותחת שולחן עגול עם עצמי ומנסה להסיק מסקנות. הרבה קרה בשנה האחרונה. איבדתי אותך כבן זוג והרווחתי אותך כאחד החברים הכי טובים שיש לי היום. אני מחייכת והחיוך נוגע לי בעיניים, אז אני יודעת שהחיוך הזה אמיתי. 

לחיים יש שיטות יצירתיות להראות לנו את הדרך ולנווט אותנו בה. לפעמים הפניות חדות ואנחנו נופלים על הפרצוף, שוברים יד או לב, מקללים בלי הפסקה ורק בדיעבד מסתכלים על הצלקות ומצליחים להבין שהן היו הכרחיות כדי להגיע לאן שהגענו. עוד יהיו מקרים בהם אחלוק על הגורל ואקלל אותו, אבל עכשיו יש לי את המקרה הזה כרפרנס כדי להגיד לעצמי "שומעת?? את תהיי בסדר. הכל יהיה בסדר. את לא רואה את זה עכשיו וגם זה... בסדר". ואולי, רק אולי, ההבנה הזו היא אחת הסיבות שבגללן הכרנו מלכתחילה באותו טרמפ אגדי, לגמרי 'במקרה'.



// מיכל ברדע
לעוד מיכל>>
 

Your email was successfully saved