השעה מתישהו בין שלוש בלילה לחמש בבוקר, רק משוגעים ערים בשעה כזאת באמצע השבוע. אני מגלגלת על עצמי עיניים - כבר הבנתי שהשתגעתי בגללך. 
אתה ישן לידי, אין לך בכלל מושג. 
אומרים שכשהלב ער, הגוף לא יכול להירדם, ושלי - משחק שחמט עם הראש. כל אחד עם המהלך שלו ואני רק רוצה לישון. החזה שלך עולה ויורד בקצב רגוע, הזרועות הגדולות שלך עוטפות אותי ואני מצליחה לתפוס את עצמי בתוך הסיטואציה ומחייכת. 

הלב שפועם בי רגיל ליפול ולהישרט, הוא שונא אותי על זה. יש לו פורמט מהלכים ידוע למקרים כאלו והוא דרוך כמו סטודנט במכללת ספיר בתקופת 'צוק איתן'. 
אבל איתך זה שונה. 
איתך הלב שלי יושב בבית קפה תל אביבי בצהריים, רחוק ממלחמות, עמוק בתוך בועה חמימה מול הים. 
מדי פעם עובר אופנוע כבד והמנוע המעצבן שלו מקפיץ אותי ומדמה מצב חירום. אני נדרכת שוב ומחפשת את פורמט המהלכים שלי, זה שמקים כיפות ברזל לפי קריאה. אלא שבדיוק אז כל הפורמט מתעופף כשאתה מתנגש לי ישר בלב. 

אני בטוחה שהוא עומד להתנפץ בתוכי, אבל בדרך שאופיינית רק לך אתה דווקא מצליח לגרום לו להרגיש חזק פי כמה. 
עכשיו הוא דופק מהר יותר, אבל הפעם בשביל להשיג יותר ממך, איתך, מה שזה לא יהיה. 
לוקחות לי כמה שניות לחזור לבועה ולהבין שהכל הרבה יותר מבסדר. 

אני מרימה את העיניים בעדינות כדי להסתכל עליך והריסים שלי מלטפים לך את העור, אתה ישן חזק. 
כשחוזרת לשקע בצוואר שלך ומרגישה בו בטוחה, אני מבינה שזה בסדר להתרגל לתחושה הזאת, ש׳טוב׳ הוא גם מצב שאפשר לחיות בו ולא תמיד יש מלחמות קיום להתמודד איתן, שהמלחמה האמיתית שלי היא בין הלב לראש וכל כולה מתקיימת בתוכי, כי התעקשתי לאהוב אותך עם הראש כשבעצם הבנתי אותך רק כשחשבתי עם הלב.

הבוקר חוגג מחוץ לחלון, מכניס אור מבעד לחריצים והשעון שלך מצלצל. 
אני נשארת חצי רדומה במיטה אחרי לילה ארוך. אתה מתארגן בשקט ושנייה לפני שהולך, מדביק לי נשיקה על הגב ויוצא מהבית.
אני מחייכת חיוך אמיתי כזה שמגיע עד העיניים, עוצמת אותן לאט לאט, ונרדמת.
צילום תמונה ראשית: נועם בן שימול
// מיכל ברדע

Your email was successfully saved