לקחתי את הכלב שלי לטיול בפארק. קשרתי אותו ברצועה ונתתי לו לסרוק את השטח. אבל לא יותר מדי, שלא ייסחף החמוד הזה. כל פעם שהוא הריח משהו מעניין, משכתי ברצועה כי- ׳מה אתה עושה? תתרחק משם זה מסוכן! את התחת הזה אתה מריח? השתגעת?? זה יהרוג אותך, הוא מהסוג הכי קטלני׳. 

הכלב שלי מתבאס עליי. הוא רוצה לשחק, מת להכיר כלבלבים מסקרנים אחרים, לנשוך להם קצת את האוזניים, ללקק ולשחק. כי זה מה שכלבים עושים. אבל אני קשה. מזה קשה... אבן. לא נותנת לו להשתגע. זה לא שאני רעה, פשוט יש לי זיכרון ממש טוב ולכלב שלי יש זיכרון של פרעוש. באחד הטיולים עצרתי לשבת על ספסל בפארק, הלכתי לאיבוד באוויר הנעים והאווירה הממכרת, כשפתאום שמעתי אותו נאנק מכאבים. 

זינקתי לעבר מקור הכאב ומצאתי אותו מוטל חבול על האדמה, מדמם ומשמיע קולות מצוקה חלושות מלוות במבט שבור של- ׳איך? איך לא שמרת עליי? איך נתת לי לחמוק מהרצועה ולהינשך ע״י הכלב הכי אכזרי בפארק? סמכתי עלייך...׳
שברת אותי כלב שלי. שברתי אותך ואני מצטערת. נרדמתי על המשמר.

אחרי שלקחתי אותך לווטרינר שטיפל, חיסן ותפר את כל החתכים, נשבעתי לעצמי שמעכשיו תמיד אהיה עם האצבע על הדופק כי אתה חשוב לי מדי. מאז אותו יום כל טיול בפארק מלווה אותי בתחושה מעיקה של חששות, גם כשאנחנו לגמרי לבד וגם כשכל שאר הכלבים קשורים ותפוסים. אתה לא זוכר את התפרים שהכאיבו לך במשך תקופה ארוכה כי הפצעים כבר הספיקו להתאחות, ואתה מקפץ בשמחה למראה כלב חדש עם ריח לא מוכר, מתחנן בפניי שאתן לך לשחק. 

אני רק מאפשרת לך להתקרב קצת, כמה ליקוקים וסיימנו מותק. בוא בוא, שלא תתמכר לי לכלב מלא הפרווה הזה. מבינה אותך תכלס, כי אם הייתי כלבה...
וככה אני מסתובבת לי בפארק עם הכלב שלי. נותנת לו להתרשם, לדמיין, לחוש הריח להשתגע ובסוף חוזרת איתו הביתה בתחושה של פספוס. העיקר שחזרנו בשלום ושרדנו עוד סיבוב בחוץ.

טוב שיקרתי, אין לי כלב.
זה הלב שלי שמכשכש בזנב.

// מיכל ברדע
לעוד מיכל >>

Your email was successfully saved