׳גמל לא רואה את הדבשת של עצמו׳. אבל מה יקרה אם יציבו מולו מראה?
הוא יבין שהדבשת הזו שלו? או שהוא יירק וימשיך בחייו תוך כדי שהוא משכנע את עצמו ש׳זה לא משקף׳?
אדם חכם, או כמו שאני קוראת לו - אבא, הסביר לי פעם על שינוי.
הוא ניסה להעביר מסר בדרך עקיפה ועדינה. המסרים שלו מגיעים לרוב בצורת משל, מטאפורה פשוטה שמיד אפשר להבין מה כוונת המשורר.

את המסר על השינוי הוא הציג ככה:
כשעושים טעות בפעם הראשונה זה מקרה, בפעם השנייה זה צירוף מקרים ובפעם השלישית זו כבר שיטה, הרגל.
אהבתי לשמוע את התובנות של אבא שלי כי הן לא in your face ועדיין מצליחות להעביר את המסר. בדיעבד, לא היו מזיקות לי כמה פעמים של in your face טובות כאלה כדי להתכונן לחיים האמיתיים של הגדולים. השנים עברו, המשלים כבר התמקמו בתיקיית ׳נוסטלגיה׳ וכשהייתי שומעת אותם שוב הם היו עוברים לידי כרסיסי זכרונות שבורים.
את המסר על השינוי לא באמת הפנמתי ודווקא הוא היה החשוב מכולם.

אם הייתי מפנימה אותו, הייתי לומדת מהטעויות שהפכו להרגלים שהתברגו כדפוסים שהסתירו את מי שאני באמת ואת מה שאני יכולה לתת, את מה שאני יכולה לקבל.
נכנסתי ללופ של החיים, זרמתי בין התחנות, כוח המשיכה בחסות השגרה גרר אותי ולא ממש התנגדתי, ׳יהיה בסדר׳ ו׳הכל לטובה׳ התנגנו לי בראש יותר מכל שיר מעצבן שנתקע.
בחרתי את מה שנוח ומה שאיים להוציא אותי מאזור הנוחות נפסל.

נמנעתי מהפחד כי הוא הציב מולי את הקשיים איתם הייתי צריכה להתמודד, בחרתי להדחיק אותו במקום להשתמש בו כדי להגיע לאמת ולמנוע פניות מוטעות. הקפתי את עצמי ברשת בטחון של תירוצים, נצמדתי למה שהכרתי, וכשכאב לי מאיזו מכה ישנה שהשאירה חותם הייתי בטוחה שהיא סיבה מספיק לגיטימית כדי לא להסתכל על הדבשת של עצמי ולבעיות בעיניים.
פחדתי לשנות, נאחזתי בדפוסים מקובעים.

כשהיקרים לי נפגעו ׳כיביתי שריפות׳ וחשבתי שאני פותרת בעיות כשבעצם לא באמת ידעתי מהן, ניסיתי לכבות את האש במקום למצוא את המקור שלה. כשנכוויתי מהטעויות של עצמי נשמתי עמוק והמשכתי הלאה, משאירה באוויר את הסיכוי לשנות ולהתגבר ומגבירה את הסיכון להיפגע שוב.
הייתי הכי רחוקה משינוי, לא היה לי סיכוי.

הלב שלי ידע שאפשר אחרת, אבל הדחקתי אותו כדי להימנע מהתמודדות עם משהו אמיתי שעלול לפגוע בי כשאהיה חשופה, גם כשהיה טמון בו הסיכוי לאושר. נוח. נוח ומטומטם.
ואז מגיע שלב בחיים שטורף את הכל. מערבב את הנכון עם השגוי, זורק את האמת בפרצוף, צועק אתגרים ומשקף לי אותי דרך מראה מבריקה מדי.

הייתי אומרת שאני יכולה להתעלם מהדבשת, אבל מהרגע שקיבלתי את העובדה שהיא שלי, כבר אין דרך חזרה.
אני מאמינה ששינוי הוא לא להיות פחות אני ויותר מישהי אחרת. להיפך, הוא האומץ להיפתח ולהשתמש בפחד כדי להשתחרר ממנו ולהיות מי שאני באמת.
אז פאק איט אזור הנוחות ולעזאזל רשתות בטחון -
בלעדיהם זה סוף סוף מרגיש לי אמיתי.

// מיכל ברדע

Your email was successfully saved