אני זוכרת את זה כי זה היה אתמול, לא בכאילו.
זוכרת בבירור את הרגע בו הרגשתי אותך נפתח, מסיר מעליך בעדינות שכבות הגנה ומחפש את חום גופי בין השמיכות.
העברנו הרבה לילות ביחד אבל הלילה הזה היה שונה. 
אני מכירה אותך ואת החוקים שלך - כל אחד בצד שלו במיטה, בלי כפיות יותר מדי, לא נוגעים בלב, לא מתקרבים אליו אפילו. 
מרחק נגיעה רגשי.

כנראה שהחושך של הלילה והעיניים העצומות הרגיעו את החששות ופרצו את הגבולות בשקט מופתי, הרי אם אתה לא רואה כלום אז אף אחד לא רואה אותך. 
בין שעה קטנה לשעה קטנה יותר, הפחדים נשכחו ושנינו רק רצינו חיבוק אמיתי ומגע עוטף, הרגשת ביטחון, כתף להישען עליה, נשימות להסתנכרן אליהן, דופק להקשיב לו.

הבוקר הגיע והכניס אור לחדר, קיוויתי שחלק ממנו יישפך על המציאות ויעזור לי להבין מה קרה פה ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
לקחתי את הדברים שלי ויצאתי לדרך.
הלכתי לאיבוד בשדרה תל אביבית בין מחצלות, היפסטרים, בתי קפה, ספסלים מלאים, חבורה של אבות עם ילדים, ספסל ריק, תיכוניסטיות בדרכן לסנטר... מצאתי שקט ברעש המרגיע של החוץ, כשבפנים הרגש התחיל לדבר בשפה שנשמעה לי מוכרת, אז עצרתי להקשיב.

השנייה שבה הבנתי נמשכה דקות ארוכות, לקח לי זמן לקבל את מה שכבר אי אפשר היה להכחיש -
מעדתי וסדקתי את החומה שהגנה עליי,
נקשרתי אליך.
׳לא נורא זו שריטה קטנה, רגשות הם דבר חולף. שפשפי את הפצע, את כמו חדשה. עסקים כרגיל שמעת? שום התאהבות לא תהיה פה!׳ ניסיתי להרגיע את עצמי.

ידעתי שאני לא יכולה להביס את הרגש אבל גם לא הייתי מוכנה עדיין להצטרף אליו, אז השארתי אותו לא מוגדר, סגור בארון צדדי, כזה שאפשר להשגיח עליו בזווית של העין, שלא ישתגע.
האקס אמר לי פעם שאם לא אראה לו את עצמי הוא לא יוכל להתאהב בי. היתה לו דרך משונה לנסות לפתוח לי את הלב. עכשיו המשפט הזה מהדהד ורלוונטי מתמיד - אתה בדיוק מי שהייתי אז - מתרחק, מתקרב ושומר על מרווח בטוח. 

ואני צמאה לקצת אמת ממך, לפיסות מידע רגשיות שיעזרו לי להכיר אותך טוב יותר.
אמור לי מי אתה ואצליח להתאהב בך.
והנה אני קרובה מדי ליפול בפח של עצמי. 
מנסה לחקור, רוצה לגלות אותך. תמיד הייתי סקרנית. מדי.
הסקרנות הזאת, היא כבר הרגה כמה חתולים בדרך והכתובת תמיד היתה על הקיר, אבל היא אף פעם לא מנעה מהם לקפוץ לכביש. אז מי אני שאחשוב בהיגיון?

// מיכל ברדע
לעוד מיכל >>

Your email was successfully saved