היום יום חמישי. חמישי!
ורציתי לצאת. 
אני בתקופת מבחנים וזה הדבר הכי נכון לעשות. לברוח לדיזינגוף ולאבד את הלחץ בין אנשים, רעשים, אלכוהול וקוקיז. 

אבל הבטיחו סופה וסופסוף קיימו וכל תל אביב מתעופפת בחוץ ומתנגשת בכל מה שבדרך, גם בציפיות לחמישי הזה. אז אני עושה צעד בוגר ומעצבן ויושבת ללמוד. 
אחרי לא יותר משליש מצגת הראש מחליט שנמאס לו, ואני קמה לחפש את רבע הפייסל שנשאר במגירה. הוא כאילו חיכה שם ליום סגרירי שיהיה אפור ושווה מספיק כדי לאפשר לי לברוח לעולם מקביל, אותו אחד בדיוק אבל מזווית אחרת לגמרי. 

כשהרבע מתחיל לעשות את שלו אני מתקדמת לעבר החלון הגדול שבמטבח ופותחת אותו עד הסוף, כי בעולם מקביל הרוח שבחוץ לא כל כך נוראית. אני עומדת שם ולא מסתכלת בשעון. בעולם מקביל אין זמן או תזמון והטבע בשיא מופע הפתיחה לסופ"ש סוער ללא שעת סיום. 

העיניים מצליחות להתמקד במה שפחות חשוב, או בעצם במה שיותר - יש מלא עצים מחוץ לחלון ואיך זה שלא עצרתי פעם אחת כדי לבהות בהם זזים. אני עוקבת אחרי התנועה שלהם, חלקם נעים בקצב אחיד ואחד מתפרע וזורק את הראש שלו מצד לצד, כמו תיכוניסט היפי עם שיער חלק ושחור מדי כשהוא שומע פאנק רועש לא פחות. 

פתאום העצים הם הדבר היחיד שקורה עכשיו. 
לא המבחנים ולא הסופה. 
אפילו הקור לא מפריע לי, הוא הכי נעים בעולם. איזה מוזר זה שלפני שנייה הוא היה בלתי נסבל. ואיזה מין דבר זה שלרוח יש כזו עוצמה והיא מעיפה הכל. ואיזה מין דבר זה מין, ששני נפרדים הופכים לאחד לכמה רגעים. 

מישהו פעם אמר לי שזה מגניב לקרוא מחשבות של אחרים על הדף ואני הוספתי שככה אנחנו מבינים את עצמנו טוב יותר. איזה כיף זה כשמצליחים לתפוס את המחשבה ולתעד אותה ממש לפני שהיא נעלמת, גם אם היא קצת טיפשית.
אני מחייכת. החמישי הזה דווקא יצא בסדר.

הפייסל נגמר והראש נרגע. 
העצים ממשיכים להילחם ברוח ונראה שהם די מנצחים. 
אני סוגרת את החלון וחוזרת ללמוד. סמסטר אחרון לתואר שעשיתי כי שכנעתי את עצמי שזה הצעד הנכון לעשות. נכון למי? 

לפחות הוא גרם לי להגיע לעכשיו הזה ולהסתכל החוצה בצורה קצת אחרת, להירגע ולדעת שבעוד חמש שנים כנראה לא אזכור את החומר למבחן שלמדתי היום, אבל אולי אזכור את עצמי מול החלון כשהצלחתי לעצור לרגע ולהיות בו. 
ואולי לא תמיד צריך את דיזינגוף כדי לאבד את הלחץ. ואיזה מזל זה שיש תקופת מבחנים וסופה לפעמים.

// מיכל ברדע

Your email was successfully saved