לפני שנה אושפזתי במחלקת עיניים באיכילוב אחרי שהורדה פשוטה של העדשות הפכה לסרט רע שאני לא מאחלת לאף אחד (מרכיבים עדשות? כדאי שתעברו ליומיות, רק אומרת).
היומיים הראשונים בבית החולים הגדירו לי מחדש את המילה סיוט. בסופם החבר דאז החליט להיפרד ממני, אאוט-אוף-דה-בלו מצאתי את עצמי מתמודדת עם כאבים פיזיים ומנטליים לא מוכרים ושנאתי את היקום על הבדיחה הגרועה שלו. 

אחרי שבוע השתחררתי מהאשפוז ודברים התחילו להסתדר, בדיעבד כמובן, כי אני-של-אותה-תקופה התעסקה בכמה כואב לה הלב ואיך זה הגיוני בכלל שהכל נגמר. רציתי רק לחזור אחורה ולתקן את מה שכבר היה מרוסק ושבור מדי. תקופה ארוכה טמנתי את הראש בחול של הים וניסיתי להשיב אליי את התקופה ׳היפה׳ שנלקחה ממני ללא הכנה מוקדמת. 
הכתובת כמובן הייתה על כל קיר אפשרי, אני פשוט הסתובבתי ׳בלי משקפיים׳ והתעלמתי ממנה. 

 

הזמן עשה את שלו והתחלתי לקבל את הלבד באהבה. חיפשתי תשובות, לקחתי את הזמן כדי להבין מי אני ועל מה ומי שווה לי להילחם. נתתי לחיים להתגלגל ולנווט אותי ולאט לאט הצלחתי לראות מולי את עצמי, להיות מספיק אמיתית כדי להרגיש מה עושה לי טוב ולא לחשוב בכוח שטוב לי. 

הפציעה בעין חייבה אותי להגיע לביקורות שוטפות בבית החולים, וכל פעם כזו החזירה אותי למצב הפגיע ההוא והכאיבה עוד קצת.
כשחברה טובה ילדה באיכילוב, ידעתי שאני מגיעה לבקר למרות תופעות הלוואי הרגשיות שעלולות לצוץ. מה שקרה היה ההפך המוחלט - כשהסתכלתי על הבניין מבחוץ ואיתרתי את החדר בו הייתי מאושפזת חייכתי לעצמי מכל הלב ואמרתי - ׳גם את זה עברת. תראי איפה היית ואיפה את היום׳. 

נפל לי האסימון. 
'תקופת איכילוב' הייתה שיעור חשוב שהייתי חייבת לעבור, מאלו שמחשלים ומספקים כלים להתמודדות - הוא ליטרלי פקח לי את העיניים, גרם לי לקלוט כמה כוח יש בי ושדאמ איט, אני צריכה לתת לעצמי הרבה יותר קרדיט ממה שנתתי אז. הבנתי שבשביל לבנות זוגיות בריאה ששורדת מכשולים, כדאי שאדע לאהוב קודם את עצמי ורק אז את בן הזוג שלי, ולדאוג שיהיה לי טוב בשביל שאוכל להעניק ממנו לאחרים. 

הפיסקה הזו נשמעת כמו קלישאה מובנת מאליה עד שנסחפים קצת יותר מדי וכבר לא יודעים להבדיל בין זוגיות ששווה לרפא לבין סיטואציה הרסנית. 

במבט לאחור לא הייתי משנה כלום בשנה האחרונה - לא את הכאב ולא את הדרך הכביכול עקומה שבה התמודדתי איתו. כל מה שקרה היה צריך לקרות בדיוק ככה, בזמן ובמקום הספציפיים ההם, ואם הדברים היו מסתדרים כפי שרציתי אותם אז, לא הייתי אני של עכשיו - אותה אחת שאני הרבה יותר אוהבת ומעריכה מהגרסה שלי שפחדה להיות מי שהיא באמת. 

היום, שנה אחרי, אני מעדיפה להסתכל לאמת בעיניים מלקבור ולהדחיק אותה בחול, ומצליחה לראות דברים שלא הייתי מסוגלת לראות אז, גם כשהם הונחו ממש מתחת לאף שלי. 

יש אומרים שלכל פגיעה באיבר מסוים בגוף יש סיבה וששום דבר אינו מקרי. הפציעה בקרנית באה להעיר אותי כי סירבתי לראות שאני נמצאת במקום שעושה לי רע, ובאמת של החיים - סבלתי יותר ממה שסבלתי בשבוע אשפוז שבסך הכל בא לאפס לי את החיים. 

את פורים הקודם לא באמת 'חגגתי', אחרי הכל תחפושת של שודדת ים עם רטייה מוצדקת מדי זה לא הדבר הכי משמח שיש. בפורים הנוכחי אני סוגרת את המעגל עם כל הסיבות לחגוג באמת - 
העין והלב הבריאו לחלוטין, וחזרתי להרכיב עדשות.

תמונה ראשית של הפוסט: Geva Talmor

תמונה בשחור לבן: Tomer Tarlan Ben Avi
 

// מיכל ברדע

Your email was successfully saved