"נווו איך היה??"
"היה... היה WOW!"

עד לפני שנה המילה 'מידברן' ייצגה מבחינתי משהו שנוגע לאנשים מסוימים. היא התנוססה מעל מיצגים במדבר אי שם רחוק ממני, אפופה מסתורין ופודרה חולית.
אחרי שריקושטים בצורת 'איך א-ת לא במידברן??' התעופפו לעברי מכל כיוון, נוצר אצלי רצון מהול בסקרנות ופחד לחקור ולהיות. 

המחשבה על שירותים כימיים ועקרבים בלילות הבריחה אותי לאזור הנוחות וסיפקה לי תירוצים להישאר בציוויליזציה, אבל הסיפורים משם הצליחו לגבור על הפחד מהחוויה הלא מוכרת ופיתחו FOMO לא ברור שהתחזק בי בכל פעם שהזכירו את עיר האבק. 
הבטחתי לעצמי שהשנה אני נוסעת.
צילום: ברק פוגל
החוויות ששמעתי התחברו להבעות פנים מתרגשות מבעד למסכות צבעוניות והרכיבו לי בראש תמונה ספק מעורפלת ספק חדה של מה-שזה-לא-יהיה.
מתעלומה מרוחקת, המידברן הפך לתוכנית שהולכת לצאת לפועל.
הגעתי.

׳איפה המידברן?׳ שאלתי את עצמי בעודי חוצה את הפלאייה דרך ענני אבק.
בטוחה שיש לי מושג מה אמור לקרות כאן, חיפשתי את אותם הסיפורים.
טעות של בתולה.

הרי 'שיעורי הבית' שעשיתי לפני הסתכמו רק בידע שההיגיון שלי היה מסוגל להכיל. כל מה שהיה מעבר לו – לא נכנס לתודעה. לא חשבתי שהמקום הזה באמת כזה שהכל יכול לקרות בו. 
הפלאייה עירבבה אותי מבפנים וגרמה לי להבין שהיא לא מקום שאפשר להתכונן אליו. הדבר היחיד שידעתי בוודאות הוא ששילמתי על כרטיס. בשנייה שנכנסתי בשער, הוודאות חלפה עם הרוח. וולקאם מציאות מקבילה.

מעכשיו הכל תלוי בי, לא תלוי בי, תלוי בסביבה, במוזיקה, בסופות חול, בבן הזוג שלי, בעומס חום, בוייב של מי שעובר לידי, בטירוף של הקאמפ שהאוהל שלי מוקם לידו, בכמות המים שאני שותה, בשריפת המיצג ואיפה זה פוגש אותי בדיוק בשנייה שכל הגיצים עפים לידי כמו פיות אדומות בוערות. 
תלוי במקום שבו אני נמצאת בחיים. 
צילום: ברק פוגל
 
לקחו לי יומיים להבין אבל בסוף האסימון נפל – כל מה שאני עוברת פה זה המידברן. לטוב-לרע-למדהים-למכוער-ללא נורמלי-למשעמם-להזוי. זה המידברן שלי.
הוא עימת ואימת אותי עם הפחדים והגבולות שלי והצליח להוציא ממני רגשות חיוביים גם כשהיה קשוח ומכוסה חול. הוא הוציא ממני אותי.

המידברן לא המציא רצונות או רגשות שלא היו קיימים אצלי קודם. הוא היה מראה מאוד אמיתית למה שעברתי עד עכשיו. הדברים שסלדתי מהם צצו איפשהו בחולות והשתחררו אחרי שהתמודדתי איתם, והקשיים שלא ידעתי לדבר עליהם התעוררו בצורה כזו שהייתי חייבת להציף אותם כמו שלא יכולתי לעשות בשום סיטואציה אחרת. 

יש בו הכל, במידברן הזה. הוא הזדמנות. הוא מכשול. ההבדל הדק הוא בגישה. האמת היתה שם וחיכתה לכל מי שהיה מסוגל להסתכל לה בעיניים מספיק מקרוב כדי לראות את עצמו בהשתקפות. 
׳ברוכים הבאות הביתה'. 
היה שם משהו באוויר שעודד את כולם להיות הם, כל אחד עם התחפושת והמסכה שלו שאפשרה לו להיות מי שהוא רצה להיות. 

"זהו..? רק WOW"?
"זה כמו שתשאל אותי על מה חלמתי בלילה. אני זוכרת חלום מוחשי ועוצמתי אבל הוא חוזר אליי בחלקים. חלקו נעלם לתמיד אי שם במדבר, חלקו יישאר איתי חזק בתודעה. תיסע, תבין. וגם אז לא לגמרי כי כנראה תשכח מלא. וזה חלק מהעניין. יודע מה? המידברן הוא חלום. חלום רדיקלי".
"רדיקלי... גם כן מושגים ברנרים."

"אל תשפוט אותי על המילה לפני שהיית שם. זו הדרך שלי להסביר במילה אחת איך לנשום אבק, לדמם מהאף ולחוות הזיות ממכת חום לוקחים אותך לאקסטרים מנטלי ומוציאים ממך את מה שאי אפשר ביומיום.
אני עדיין מעכלת. היה לי קשה וקסום ואני כבר מתגעגעת".
// מיכל ברדע

Your email was successfully saved