לא מזמן עברתי הטרדה מינית, ומבלי להיכנס לפרטי המקרה, ה"מפגש" שלי בנושא, בין היתר שהעלה והציף לי טראומות מהעבר, הרתיח אותי עד שאני יכולה להשבע שהרגשתי שזורמת לבה בעורקיי במקום דם.
לכן החלטתי לכתוב בתקווה להעלות את המודעות לתקיפות והטרדות מיניות.

נתחיל בנתונים – אחת מחמש נשים תעבור אונס בחייה. אחת משלוש נשים תחווה פגיעה מינית במהלך חייה, כאשר 84,000 נשים נפגעות בשנה. המשמעות היא שבישראל על פי ההערכה, מתרחשות כ- 230 תקיפות מיניות מדי יום. במחקר שערכה ד"ר אביגיל מור בשנת 2009 על מדגם של נשים ונערות ישראליות בגילאים 16 עד 28, נמצא כי 33% מהנבדקות עברו תקיפה מינית פיזית בחייהן.

אחת מחמש ילדות עוברת פגיעה מינית ועד גיל 12, שיעור הבנים הנפגעים מינית זהה לשיעור הבנות.
עד אחת משבע ילדות עוברת גילוי עריות. כ- 20%-30% מהנשים בעולם נפגעו בילדותן, כאשר לפחות כמחצית מהן נפגעו על ידי בני משפחה.

התרגלנו לחיות בחברה בה מקובל לשרוק לבחורה, או לבהות בה בצורה קריפית מבלי להוריד את המבט, זה בסדר "לבדוק" מישהי מכף רגל ועד ראש ולזרוק מחמאות גרפיות במסגרת מקום העבודה.
ולמה לעשות עניין ממישהו שיושב צמוד מדי, או חלילה שאיזו יד ליטפה את הישבן "בטעות" ושלא נדבר על אוטובוס צפוף ולגיטימי שיצמדו אלייך קצת יותר מדי. זה בסדר לצעוק אמירות פוגעניות ברחוב או לבהות בחזה של הבחורה. מדינה חופשית לא?

למה כאשר אלך עם בגדים צמודים כי ככה נוח לי, אקבל מבטי זימה ברחוב? למה שאחשוש מללכת ברחוב עם רדת החשכה?
למה שאפחד לשבת ליד בחור באוטובוס שמא ישלח ידיו ויעשה כאוות נפשו?
ולמה כולם שותקים?
אני עברתי הטרדה מינית, בפרהסיה, לעיני כל. ושתקו.
גם אני שתקתי. אני לא מתגאה בזה, להיפך, אני מלקה את עצמי בלי סוף, אבל לא אתנצל על כך שקפאתי!

עברתי תקיפה מינית בילדותי שהשאירה אותי מצולקת. כאשר אותו מפלצת נגע בגופי מבלי שנתתי את הסכמתי, זה העלה והציף בתוכי מראות ורגשות מהעבר. הרגשתי בכלא של עצמי, חזרתי להיות הילדה הקטנה שלא הבינה מה בדיוק מעוללים לה, רק הרגישה שזה אסור.

היום כשאני מסתכלת לחוויה בעיניים, אני יודעת מה קרה, לכן הרגשתי כאילו אני מתפצלת לשני חלקים באותו הרגע.
צד אחד רציונלי ומבין בדיוק מה קורה, ורק גוער בי לשלוח לו איזה מרפק לפרצוף או לצרוח כל עוד נפשי בי, והצד השני, הרגשי, רק מתאבן ומשתבלל, זו הילדה הקטנה שקפאה ולא ידעה שהיא צריכה להגיד לא.
אדון חלאה יקר, חיללת את גופי ונשמתי בשנייה בה הושטת את ידך. אתה נאלח ודוחה בעיניי, אתה וירוס והדבקת אותי בגועל שיצא ממך.

כל הגוף שלי מלא עד אפס מקום ברפש. גם אחרי שקרצפתי את עצמי במקלחת פעם אחר פעם, נגעלתי.
אני יודעת שזה לא הצריך ממך הרבה, רק נגיעה אחת יותר מדי כדי להרוס נשמה אחת שאולי ילוו אותה כמה לילות ללא שינה, פחד תהומי ובחילה נוראית כשכף רגלה תדרוך באוטובוס ובכי בלתי נשלט בכל פעם שתפגוש את דמותה במראה.
לא כל כך נורא, נכון?

ומה עם הבושה ושאני לא מרגישה בטוחה באף מקום? מה עם זה שאין לי אף אחד שישמור עלי וינחם, על זה חשבת?
מה עם שהפכת אותי ביני לבין עצמי לכזו קטנה וחלשה, ששברת את רוחי?
מה אם יום אחד זה יקרה לאמא שלך, או לבת שלך, אחיינית או שכנה? מה אם זה יקרה לך? איך תרגיש עם זה? אתה תזכור אותי ואת מה שעשית לי?

בסוף אני אהיה בסדר, אולי יותר כלפי חוץ, אבל בסדר. אבל אתם היודעים והשותקים, איפה הייתם? למה לא אמרתם דבר?
נכון שיכולתי להגיב, כל תגובה, רק לעשות. אבל תבינו, משהו קרה והתנתק ממני, המוח לא הצליח לתפקד ולשלוח אותות לידיים שישברו לו את האצבעות או איברים אחרים ונשארתי מאובנת.
אני פונה אליכם ומבקשת, אם אתם רואים מישהו מניח יד על בחורה או נצמד מדי, פנו אליו ישירות ותעירו. לעזאזל עם ה"נימוס" או מה שמונע בעדכם מלהעיר. אפשר לזהות סיטואציה כזו, מבט אחד בעיני הבחורה ואתם תדעו.

בואו נבטיח לעצמנו לא לשתוק יותר! שנפסיק להימנע! שנתחיל לדאוג איש לרעהו!
בואו נבטיח לעצמנו לא להסיט יותר את המבט מהמפלצות שמסתובבות בינינו!
*הטקסט כתוב בלשון נקבה אך מתייחס לשני המינים.

// מיכל רץ

Your email was successfully saved