הוא נכנס פתאום וחתיכת הסנדוויץ' שלעסתי נשאבה לתוך גרוני יחד עם השוק. לקחו לי כמה דקות טובות להתאושש משיעולי המחנק שתקפו אותי ולהתחיל להתמודד עם המציאות בה אני מקישה שלוש פעמים בנעליי ונעלמת מתחת לשמיכה, איפה שבטוח.
"את בסדר?" נשמע קול. פקחתי את עיניי, שיט, הוא עדיין פה ובזווית העין ראיתי שעולה לו אפילו חיוך. לא מאמינה, הוא אשכרה צוחק עלי. בן זונה.

הבטתי בו ולקחתי באגרסיביות את בקבוק המים שהיה מונח על השולחן. "אני ממש בסדר" עניתי בטון צרוד וציני, מתנשפת ומנסה לחזור לנשימה סדירה, זיעה קרה למצחי, אדומת פנים. מעולם לא הייתי סקסית יותר.
הוא שאל לשלומי אבל בטון רך יותר, כאילו מתעניין. "הכל טוב" אמרתי מבלי להתעניין בחזרה.
מה הוא חושב לעצמו, שברגע שהוא ישאל כאילו כלום, אענה באותה הצורה? בן זונה.

אבל אני רציתי. נשבעת שרציתי לשים בצד את כל ענן המתחים הזה שעמד שם בינינו ורק להרגיש את חיבוקו העוטף עוד פעם אחת ושיצחק על חשבוני שאני מחבקת גרוע, עם יד אחת.
מעולם לא הייתי טובה באינטימיות, זה לגמרי לא שם המשחק שלי. אף פעם לא הבנתי גם את החוקים ואיך עוברים את החסימה מ- "היי שלום, שמי מיכל" למגע אינטימי (לאו דווקא מיני), בו אני עושה מה בזין שלי מבלי להיות תקועה בתוך הראש כמו בבית סוהר.

הלוואי והיה מרגיש לי טבעי פשוט ליזום בצורה נונשלנטית ולא מתאמצת אבל בפועל זה יוצא לי הכי עקום, ברמה שאני מסוגלת לצחוק למישהו בפנים כשהבחור בסך הכל ניסה לנשק אותי בפעם הראשונה. מסכן.
במקום להיסחף, להכנס למוד סקסי ולא לדפוק חשבון, אני מתפקעת כאילו אין מחר. באמת מסכן. אבל כזו אני, מגושמת בכל מה שקשור לענייני הלב.
ולהגיע למצב בו אני מרגישה מספיק בנוח לבטא אינטימיות לוקח לי לא מעט זמן, כי עם כמה שזה מינורי, אני לא אלטף או אזרוק כינויי חיבה אלא אם ארגיש בטוחה עם האדם שמולי.

אינטימיות היא חשיפה של נקודות רגישות שלי, של מי שאני מינוס כל החומות והמחסומים, ואני לא אתן לאנרגיה הזו להציף אותי כל עוד לא ארגיש מוגנת. יש אנשים שהאינטימיות הזו מושרשת בהם ויוצאת בצורה טבעית כבר בהתחלה, וכמה שאני מקנאה בהם על זה.
אותי זה מפחיד יותר מלאכול דג של שישי עם חולצה לבנה, כי ברגע שזה קורה אני נקשרת, ורחמים על הלב המסכן שלי, הוא לא ידע. אבל אם יעמוד מולי בחור חסון חם ואוהב, נוגע, מלטף. הי וויל האב מי אין רחמים.

וברצינות, אם אי פעם תרצו לכבוש את רחמים (הלב שלי, נו), פשוט תהיו עצמכם, אל תתאמצו או תצאו מגדרכם, בא לכם לחבק אותי? יאללה לכו על זה, אל תחשבו יותר מדי. תראו לאן זה הביא אותי, מחבקת מקצועית ביד אחת.
והנה, הוא יושב מולי ואני מתגעגעת אליו. הזוי קצת, אבל יכולתי להרגיש כמה שהמרחק בינינו עצום. אני מביטה בו ולא מצליחה לראות אותו, רק להתגעגע ולתהות למה מלכתחילה התרחקנו.

אני לוקחת עוד ביס מהסנדוויץ' ומנסה לאזור אומץ, מריצה במוחי איך אתגבר על עצמי, אתפוס בחולצתו ואדביק לו נשיקה כזו שתשאיר אותו חסר מילים אבל, מה אם הוא יצחק לי בפנים?
בן זונה הרחמים הזה.

// מיכל רץ

Your email was successfully saved